# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/63/6/

ועל־כן ברכה אחרונה צריכה שעור, ושעורה בכזית, אבל ברכה ראשונה אין לה שעור (ארח חיים, סימן רי, סעיף א), כי זכרון ושכחה אין שיך כי אם כשכבר יש איזה דעת, אז צריכין לשמר את הזכרון לבלי לשכח את הדעת שהשיג. וזהו עקר שלמות הדעת, כי עקר שלמות הדעת הוא מתוך הגוף כנ"ל, בבחינת 'כיתרון האור מן החשך' וכו' כנ"ל. כי הדעת בשרשו הוא בבחינת אין לו שעור, כי הדעת, שהוא התורה - הוא אחדותו יתברך, שהוא בחינת אין סוף, רק שהשם יתברך ברחמיו צמצם את אור התורה באותיות וכו' ושעורים, כדי שנוכל לקבל את התורה בעוד שאנו מלבשים בתוך הגוף.

ועל־ידי שהתורה שהיא הדעת והנפש מלבש בגוף שהוא בחינת שעורים ומדות, על־ידי־זה יש זכרון ושכחה וכו', כי עקר אחיזת הסטרא אחרא בבחינת צמצום ושעור בבחינת גוף. אבל באמת זה עקר שלמות הדעת - כשמשיגין הדעת, שהוא הנפש, בחינת זכרון, מתוך הגוף והשכחה כנ"ל, שבשביל זה ברא השם יתברך את העולם, כדי שנדע ונשיג אותו יתברך מתוך הגוף, שזה עקר כבודו יתברך בבחינת: 'ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר' וכו', כידוע (פיוט ליום כפור). נמצא, שעקר שלמות הדעת הוא כשבא הדעת לכלל שכחה, דהינו כשנתצמצם הדעת ובא בבחינת שעור ומדה שמזה נתהוה ונשתלשל בחינת הגוף וכו', ומזה אחיזת השכחה. ואז כשמכניעין השכחה ומשברין הגוף ומעלין הנפש והזכרון - זה עקר שלמות הדעת בחינת 'כיתרון האור מן החשך' וכו' כנ"ל, כי עקר הזכרון הוא במקום שיש שעור ומדה בבחינת גוף, כי במקום שאין שעור אין שיך זכרון, וכמובא בדברי רבנו ז"ל (סימן קי) על פסוק (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

וזה בחינת ברכה ראשונה וברכה אחרונה. וברכה ראשונה אין לה שעור, וברכה אחרונה יש לה שעור. כי מתחלה, קדם שאוכל, אז עדין לא נתגלה הנפש שהיא הדעת כלל, ואז צריכין לברך ברכה ראשונה כדי לגלות הדעת שהיא הנפש כנ"ל. וזה אין לו שעור, כי תחלת התגלות הדעת - אין לו שעור, אבל ברכה אחרונה היא בשביל לשמר את הדעת והנפש שקבל והאיר על־ידי האכילה שלא יבוא לידי שכחה, רק יהיה בבחינת זכרון, שזהו בעצמו בחינת הנפש כנ"ל. ועל־כן ברכה אחרונה צריכה שעור, כי כל זמן שאין לו שעור - לא בא עדין לבחינת שכחה וזכרון, כי זכרון אין שיך כי אם כשיש איזה דעת שקבלו בשעור ובמדה שאז צריכין לזכרו. וזה עקר שלמות הדעת, כי כל זמן שאין הדעת בחינת שעור בבחינת שכחה וזכרון - אין לו שלמות כנ"ל. רק כשנמשך הדעת עד שבא לידי שעור ומדה, ואז שיך שכחה וזכרון, ואז צריכין לשמר הזכרון, שלא יתגבר, חס ושלום, השכחה וכו' כנ"ל. וזה בחינת ברכה אחרונה שיש לה שעור בשביל לשמר את הזכרון - לזכר מעלת הנפש שהעלה על־ידי האכילה כנ"ל. ועל־כן השעור בכזית, שהוא בחינת זכרון היוצא מתוך השכחה וכו' כנ"ל.

ועל־כן שעור אכילה בכזית. כי עקר האכילה, דהינו השביעה, הוא מבחינת הנפש המלבש שם, שהיא החיות שבתוך הדבר שאוכל, וכל זמן שלא אכל כזית - אינו נקרא בשם אכילה כלל. כי עקר הנפש הוא רק כשהוא בבחינת זית שמן, דהינו שנמשך הנפש והדעת לבחינת שעור ומדה עד שבא לבחינת זכרון ושכחה, שזה בחינת זית שמן. ואז הוא עקר שלמות הנפש והדעת, ואז כשיש בהאכילה שעור בכזית, אז יש כח להנפש המלבש להשביע את האדם כשאוכל בקדשה, וזוכה להעלות את הנפש והזכרון ולהכניע את הגוף והשכחה וכו' כנ"ל: