# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/64/12/

וזה (בראשית מא, א): ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וכו'. וזאת המעשה היה בראש השנה, שאז יצא יוסף מבית האסורים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה י:). ועל־כן היה הנס על־ידי שנה והתעוררות השנה של פרעה, כמו שכתוב: "וייקץ פרעה" וכו'. כי כל זה נמשך משרש המלכות של מעלה, שבנינה בראש השנה, על־ידי בחינת שנה והתעוררות השנה, כידוע בכונות (פרי־עץ־חיים ראש השנה).

וזה בחינת חלום פרעה - שבע שני השבע ושבע שני הרעב. ושבע שני הרעב בלעו את שבע שני השבע - ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה וכו'. כל זה מרמז על ענין הנ"ל, שפרעה ראה מהיכן נמשך תקף הגלות של ישראל, ועקר הגלות הוא מה שגלו מארץ־ישראל, אשר שם חיינו וארך ימינו, כי שם עקר המחין הנעימים בחינת נעם, שהם עקר חיות האדם, כי "החכמה תחיה" וכו' (קהלת ז, יב).

ועל־כן היתה הגלות במצרים שהיא ההפך ממש מארץ־ישראל, כנ"ל (אות ו). וראה שרש הגלות, שנמשך מבחינת החלום שראה, כי ראה שבע פרות טובות שמרמזים על שבע שני השבע, שזה בחינת קדשת ארץ־ישראל, שמשם עקר השבע והברכה, כידוע. והכל נמשך מבחינת המחין של ארץ־ישראל, בחינת הנעם, שמשם כל החיות והשפעות, כי נעם כל הפרות והתבואות המשביעין את האדם, הכל נמשך מבחינת הנעם העליון, שהוא בחינת קדשת ארץ־ישראל כנ"ל. וראה פרעה שנמשך השפעה זאת בחינת שבע שני השבע, שהוא בחינת השפעת הנעם העליון, כנ"ל.

אבל תכף כשנמשך השפעת הנעם העליון, בחינת שבע שני השבע, והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן וכו', רעות מראה וכו', לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע - שהם בחינת הרע גמור, בחינת שבע שני הרעב, שזהו הרע שבחובלים פגם המחין של חוץ־לארץ שמחבלין ומכלין הכל, חס ושלום. ותכף כשנמשך בחינת השפעת הנעם, בחינת שבע שני השבע, באים תכף בחינת החובלים להתתקן על ידם. ומחמת שהרע נאחז בהם ביותר על־ידי־זה מתגברים החובלים על הנעימים ופוגמים גם את המחין של ארץ־ישראל, עד שבחינת המחין של ארץ־ישראל, בחינת נעם, בחינת שבע שני השבע - נבלע ונשכח על־ידי בחינת החובלים, שהם בחינת שבע שני הרעב.

ומשם עקר הגלות של מצרים, וכן כל הגליות, כי גלות מצרים וכל הגליות הכל בשביל פגם הדעת, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), דהינו בשביל פגם הדעת שפגם אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע. ו"עץ הדעת טוב ורע" - זה בחינת מחלקת, בחינת חובלים, ועל־ידי־זה נתגרש מגן־עדן, שהוא בחינת קדשת ארץ־ישראל קדשת הבית־המקדש, כמבאר במקום אחר. ובשביל זה היתה גלות מצרים, ועל־כן התחיל הגלות על־ידי מכירת יוסף שהוא בחינת נעם שפגמו בו על־ידי המחלקת שחלקו עמו אחיו כנ"ל (אות ו). ועקר התגברות הגלות הוא, מחמת שבכל פעם שבא איזה צדיק גדול, שעל־ידי קדשתו הוא ממשיך בחינת השפעת הנעם בחינת מחין של ארץ־ישראל, אזי תכף באין החובלים להתתקן. ומחמת שעדין לא הגיע זמן תקונן, על־ידי־זה הם פוגמין את המחין של ארץ־ישראל, ומזה נמשך אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.

ועל־כן תחלת גלות מצרים התחיל בשביל מה שאמר אברהם אבינו (בראשית טו, ח): "במה אדע כי אירשנה", והיה מספק על ירשת ארץ־ישראל (נדרים לב.). וזה בחינת חובלים, שהם בחינת מחלקת וספקות, הינו כי תכף כשהשם יתברך הבטיח לו על ירשת ארץ־ישראל נתעורר ונמשך עליו תכף השפעת הנעם העליון, שהוא בחינת מחין של ארץ־ישראל, אך מחמת שתכף כשנמשך השפעת הנעם באים בחינת החובלים להתתקן, ומחמת שבחינת החובלים, דהינו המחין של חוץ־לארץ, היו אז עדין פגומין מאד מחטא של אדם הראשון כנ"ל, על־כן גרמו פגם גם במחין של ארץ־ישראל שהשיג אברהם אבינו אז, עד שנפל מחלקת וספקות בלבו על ירשת ארץ־ישראל, ואמר: 'במה אדע כי אירשנה', שזהו בחינת מה שהחובלים, בחינת מחלקת וספקות פוגמין את המחין של ארץ־ישראל, על־ידי שבאים לתוכן להתתקן, כנ"ל.

ועל־כן בשביל זה נגזר גלות מצרים - "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית טו, יג). 'ידוע תדע' דיקא, דהינו על פגם הדעת, כמובא. הינו פגם החובלים, שהם הדעת והמחין פגומים של חוץ־לארץ.

וזה בחינת חלום פרעה כנ"ל, ששבע שני הרעב, בחינת חובלים, בלעו את שבע שני השבע, בחינת נעם, עד אשר לא נודע כי באו אל קרבנה וכו'. כי מחמת שנתעורר השפעת הנעם - באו החובלים להתתקן, ועל־ידי־זה פגמו ביותר את בחינת המחין של ארץ־ישראל בחינת נעם כנ"ל, עד אשר גם שם נפל מחלקת, ואין נכר כלל השפעת המחין של ארץ־ישראל, כאלו מעולם לא נמשך, חס ושלום, השפעת המחין של ארץ־ישראל.

וזאת הבחינה היא בכל אדם ובכל זמן, שלפעמים נתעורר האדם אל הקדשה, ומתלהב לבו מאד להשם יתברך בהשתוקקות נפלא, ונדמה לו שבודאי יהיה איש כשר ולא ימנעהו שום מונע, ותכף אחר שעה נופל מתשוקתו ונטמטם לבו ונתבלבל מחו, ושוכח לגמרי את כל התשוקה הראשונה, כאלו מעולם לא היה לו תשוקה כלל לעבודת הבורא יתברך. ולפעמים יכול להיות שתשוקתו להשם יתברך נמשך איזה זמן גדול, ואף־על־פי־כן, יש שאחר־כך נופל מתשוקתו ונטמטם לבו עד ששוכח הכל, ונדמה לו כאלו מעולם לא היה לו תשוקה כלל. וכל זה נמשך מבחינת הנ"ל.

כי כל הקדשות הם מן המחין הקדושים, שהם עקר האדם, כי עקר האדם הוא הדעת והמח, שהוא הנשמה והחיות של האדם, ועקר המחין הם המחין של ארץ־ישראל, שהם בחינת נעם כנ"ל. וכשנתעורר להאדם איזה חשק דקדשה להשם יתברך ולעבודתו - זה נמשך מהמחין של ארץ־ישראל, מבחינת נעם העליון שנמשך עליו איזה הארה והשפעה משם, אך תכף כשנמשך עליו השפעת הנעם - נתעוררו תכף החובלים וכו' כנ"ל. וכשאינו זוכה לתקנם, אזי הם פוגמים את בחינת המחין של ארץ־ישראל שנמשכו עליו, ועל־ידי־זה הוא שוכח הכל כאלו לא היה לו תשוקה כלל. על־כן צריך האדם לשמר את הזכרון מאד, שיזכיר את עצמו בכל פעם את כל התשוקות הראשונות וההתלהבות והכסופין שהיו לו מעולם להשם יתברך ולעבודתו, כדי להמשיך עליו את כל הרשימות שנשארו מהשתוקקות הראשונות, כדי שיתעורר על־ידי־זה לשוב להשם יתברך, כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן רכב) שהאדם צריך לאחז עצמו בהרשימות שנשארו לו מימים הראשונים שהיה לו מזריח אורו יתברך וכו', עין שם.

וזה בחינת יוסף, שהוא בחינת התקון של חלום פרעה, שנותן עצה שתתקים השביעה והטוב של שבע שני השבע, ולא תכרת הארץ ברעב - שהוא בחינת המחין של חוץ־לארץ. ועצתו הוא שיקבצו את כל אכל שבע שנים הטובות האלה והיה האכל לפקדון וכו', הינו שתכף כשנתעורר על האדם איזה טוב, בחינת קדשת ארץ־ישראל שמשם כל הקדשות, אזי תכף יעשה איזה עבדא דקדשה על־ידי השתוקקותו - להתפלל או ללמד, או יעשה איזה מצוה, ויעשה לעצמו אוצרות במחו, להטמין שם את כל הטוב של שבע שנים הטובות. כי האדם יש לו בחירה, ויש כח בידו כשבא עליו איזה תשוקה טובה להטמין ולקשר אותה בפנימיות מחו, ולקח במחשבתו זאת התשוקה לזכרה היטב שלא ישכחה.

כי מאחר שיוסף הצדיק מודיע לו מקדם שאחר־כך יבואו עליו ימי רע, חס ושלום, וירצו להשכיח ממנו כל הטוב ההוא, על־ידי־זה המשכיל יבין מעצמו שצריך לגנז היטב את כל הטוב של בחינת שבע שני השבע, דהינו שיקשר החשק דקדשה במחשבתו, ויקח בדעתו זה הענין בעצמו, שאפלו כשיטמטם לבו על־ידי התעוררות הרע שבחובלים, אף־על־פי־כן יתחזק בעבודת ה' על־ידי שיזכר את עצמו בהתשוקה הראשונה כנ"ל. וכל הרשימות של התשוקות הראשונות שיגנזו בפנימיות מחו, יהיו לו לפקדון - להחיות את נפשו בימי רע, שהם בחינת שבע שני הרעב, בבחינת והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיינה אחרי כן ולא תכרת הארץ ברעב, כנ"ל.

ועל־כן הם שבע שבע, שבע שני השבע ושבע שני הרעב, כנגד שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ־ישראל, שהם בחינת השפעת הנעם העליון וכנ"ל. וכנגדם הם שבעה עממין שהם הרע שבחובלים שהם בחינת שבע שני הרעב, שעקר הגלות מארץ־ישראל שהוא בחינת גלות מצרים, שכולל כל הגליות הוא על ידם, כנ"ל.

ועל־כן עקר הגאלה של מצרים היתה בזכות יוסף שעמד בנסיון ונשמר מאהבת נשים, ועל־ידי־זה זכה להמשיך על עצמו השפעת הנעם שהוא שרש האהבה דקדשה כנ"ל, כי יוסף שרשו משם מבחינת נעם כנ"ל. ועל־כן על ידו היה עקר הגאלה, כמו שכתוב (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". כי יוסף יש לו כח להתגבר בכל פעם כנגד החובלים - להכניע הרע שבהם שלא יקלקלו את בחינת הנעם, אדרבא, בחינת הנעם יתקנו את החובלים, שזהו מה שזכה יוסף לפתר ולתקן חלום פרעה באפן שלא יקלקל ימי הרעב את ימי השבע, אדרבא, ימי השבע יחיו את ימי הרעב, שזהו בחינת שהנעימים יתקנו את החובלים. ועל־כן הזהיר אותם (שם): "והעליתם את עצמתי מזה אתכם", שיעלו עצמותיו לארץ־ישראל. ובכח הזה יתגברו בכל פעם על החובלים עד שיכבשו ארץ־ישראל שהוא בחינת נעם, בחינת יוסף, כנ"ל: