# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/64/4/

והנה מבאר בהתורה הנ"ל, שארץ־ישראל היא בחינת נעם, ועל־כן שם עקר המחין, כי אין חכמה כחכמת ארץ־ישראל (בראשית רבה טז, ד), כי עקר המחין נמשכין מנעם העליון ששופע בארץ־ישראל כנ"ל, אבל מחין של חוץ־לארץ הם בחינת חובלים, בחינת מחלקת וכו', כמו שכתוב שם. ומחמת שאלו המחין של חוץ־לארץ, שהם בחינת חובלים מבקשים לעצמן תקון, ותקונם הוא בעת שמקבלים השפעת הנעם העליון על־ידי כלי הנעשה על־ידי צדקה וכו', שאז באין המחין של חוץ־לארץ בחינת חובלים, ונופלים למחין של ארץ־ישראל בחינת נעם כדי להתתקן על־ידי־זה, כי אז הוא זמן תקונם וכו', כמבאר שם. על־כן לפעמים המחין של חוץ־לארץ בחינת חובלים הם פגומים כל כך, עד שגורמים פגם גם להמחין של ארץ־ישראל שהם בחינת נעם. ולא די שלא נתתקנים החובלים על־ידי הנעם, אדרבא, הם פוגמים אותם, ומזה בא המחלקת שיש בארץ־ישראל גם כן, חס ושלום וכו', עין שם כל זה היטב.

וזה בחינת גדל היסורים שצריכין לסבל קדם שבאין לארץ־ישראל, ועצם רבוי המניעות בלי שעור שצריכין לשבר קדם שבאין לארץ־ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.): שארץ־ישראל הוא אחד מהדברים שבאין על־ידי יסורים. ועקר היסורים הם המונעים מארץ־ישראל. וכל זה נמשך מבחינת החובלים הנ"ל, שהם לשון חבלה ויסורים, דהינו מניעות שהם בחינת מחלקת. כי כל המניעות שבעולם הם בחינת מחלקת, כי האדם רוצה כך לנסע לארץ־ישראל, והמניעות עומדים כנגדו וחולקים עליו ורוצים למנעו, חס ושלום, וכל זה נמשך מבחינת החובלים שהם המחין של חוץ־לארץ שהם בחינת מחלקת, הינו מחמת שהחובלים רוצים להתתקן על־ידי הנעם, על־כן תכף כשהאדם נתעורר לילך לארץ־ישראל, שאזי כפי התעוררותו ותשוקתו לארץ־ישראל נמשך עליו הארה מבחינת הנעם העליון שהם המחין של ארץ־ישראל, ואזי תכף באים החובלים ונופלים בנעימים כדי להתתקן כנ"ל. ומחמת שהחובלים הם מחין של חוץ־לארץ בחינת מחלקת, ונאחז בהם הזהמא של חוץ־לארץ שהיא ארץ העמים, על־כן מתגבר הרע שבהם, ומבלבלין מח האדם וגורמים לו מניעות גדולות מארץ־ישראל, וצריך יגיעה לשברם.

כי באמת זהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, שעקר כל המניעות שבעולם הם רק מניעת המח, כי כל מה שהאדם רוצה באמת יכול לגמר כרצונו, ואין שום מניעה שתוכל למנעו, ועקר המניעה הוא רק מחמת שעדין אינו מאמין בדעתו בשלמות כראוי שהוא צריך לעשות דבר זה, ושחייו הנצחיים תלויים בזה.

כי אם היה האדם מאמין בקדשת ארץ־ישראל כמו שהיא באמת, בודאי לא היה שום מונע בעולם שיוכל למנעו, ולא היו כל המניעות שבעולם נחשבים בעיניו למניעות כלל. ובאמת אינם מניעות כלל, כי המניעה הגדולה היא שצריכין לעבר בשני ימים לדרך רחוק כזה, והלא אנו רואים אלפים ורבבות בני אדם שפורשין עצמן לימים למרחוק יותר מארץ־ישראל בשביל ספק רוח, זה נוסע למארסעלייא וזה ללונדון, וזה לאמעריקא שרחוקה מאד, מכל שכן לסטאנביל ולעכו - ששכיחים עוברים ושבים הרבה.

ואם מניעה מחמת ממון - הלא אנו רואים כמה עניים שמשיאין בניהם ובנותיהם, ומוציאים עליהם הוצאות הרבה שעולה הרבה יותר מהוצאות הנסיעה לארץ־ישראל, ומאין לוקחים אלו ההוצאות? הלא הוא רק מחמת שהם משתוקקים כל כך להשיא בניהם ובנותיהם, ומצפים להשם יתברך, עד שהשם יתברך עוזר להם בכל מה שמכרח להם, מכל שכן אם היו משתוקקים באמת והיו חושבים מחשבות ותחבולות על זה לבוא לשם - בודאי היה השם יתברך עוזר להם בלי ספק.

ועל־כן אם היה האדם מאמין בקדשת ארץ־ישראל חלק מאלף כמו שהיא באמת, בודאי היה כל אדם רץ ופורח לארץ־ישראל, כמו מי שהיה רץ אם היה יודע שימצא שם בודאי אלפים ורבבות אדומים, שבודאי היה רץ לשם בכל כחו, ולא היה שום מונע שימנעהו, והיה לווה ומוכר כל אשר לו על הוצאות, והיה פורח לשם בזריזות ובבהלה גדולה. מכל שכן וכל שכן אם היה האדם משים ללבו שבח ארץ־ישראל, שכל התורה כלה מראשה לסופה מלאה משבח ארץ־ישראל, כי התורה מתחלת מ"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), ופרש רש"י: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' וכו', ומפני מה פתח ב'בראשית'? בשביל 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' וכו', שלא יאמרו העכו"ם: 'לסטים אתם' וכו'.

נמצא, שכל התורה שמ'בראשית' עד 'החדש הזה לכם' הכל בשביל שנוכל לכבש ארץ־ישראל. וכל הספורים מה שהתורה מספרת מבריאת העולם ולדת האבות וסבותיהם וגלגוליהם - הכל הוא לעשות דרך כבושה לארץ־ישראל בכל אדם ובכל זמן. כמו שהשם יתברך גלגל עם אבותינו הרבה, ועשה עמהם נפלאות ונוראות הרבה, הכל בשביל לתת להם ולזרעם אחריהם את ארץ הקדושה הזאת, כמבאר בהתורה, שתכף בפרשת נח שכתוב שם לדת אברהם אבינו שהוא ראשון לאבות, והוא הראשון שגלה אלהותו בעולם, תכף ומיד גלה לו השם יתברך מעלת קדשת ארץ־ישראל, וצוהו לילך לשם, כמו שכתוב (שם יב, א): "לך לך מארצך וכו' אל הארץ" וכו'. ושם כל הפרשה וכל הסדר מדבר מענין נסיעת אברהם לארץ־ישראל, ואחר־כך בברית בין הבתרים שהבטיחו השם יתברך על ירשת ארץ, כמבאר שם בפרשה, שמזכיר הבטחת ארץ־ישראל כמה וכמה פעמים מגדל חבתה. וכן אחר־כך אצל יצחק ויעקב, שמבטיח לכל אחד כמה וכמה פעמים בכמה לשונות של הבטחה - שיתן להם הארץ אשר נשבע לאברהם, וחוזר הבטחה זאת כמה פעמים מגדל שבח מעלת ההבטחה הזאת, וכל ספר בראשית סובב הולך על קטב זה של הבטחת ארץ־ישראל שהבטיח לאבות, וכמו שפרש רש"י על פסוק (שם לז, ב): "אלה תולדות יעקב יוסף", ואלה תולדותיהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב וכו', דהינו עד שבאו לארץ־ישראל שהיא הישוב והמנוחה של ישראל עם קדוש.

וכן כל ספר שמות שמדבר מיציאת מצרים. והכל היה כדי לזכות לבוא לארץ־ישראל, כמבאר בפרשה בתחלת התגלות השם יתברך למשה בסנה, שנאמר שם, תכף (שמות ג, יז): אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וכו' ארץ זבת" וכו'. וכתיב (שם ג, ח): וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה" וכו'. וכתיב (שם ו, ד־ח): "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וכו', ולקחתי אתכם לי לעם וכו', והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם וליצחק וליעקב" וכו'. וכן הרבה בכל התורה כלה, שמכל זה יכולין לראות ולהבין מרחוק עצם שבח מעלת ארץ־ישראל שהשם יתברך מבטיח כל כך עליה. ובפרט בשאר ספרים בגמרא ובמדרשים ושאר ספרים, שמבאר בכלם מגדל שבח ארץ־ישראל, ומעלת הזוכה לישב בה ואפלו לילך בה ארבע אמות (כתבות קי:). ובפרט בדברי רבנו ז"ל, שמבאר בכמה תורות מגדל קדשת ארץ־ישראל, ושכל קדשת איש הישראלי תלויה בארץ־ישראל. פוק עין ותשכח.

ועל־כן אם היה האדם משים לבו לזה באמת, בודאי אין שום מניעה שימנעהו, ועקר המניעה הוא רק מניעת המח כנ"ל. וכל זה נמשך מבחינת החובלים - שבאין ונופלין בנעימים, בעת שנתעורר השפעת הנעם העליון על־ידי השתוקקות לארץ־ישראל, שאז באין החובלים כנ"ל. ואז נתעורר הרע שבחובלים, ומבלבל את מח האדם עד שאינו יכול לראות מעלת ארץ־ישראל, ומזמין כמה מניעות, שכלם נמשכין מבחינת הרע שבחובלים, שהם בחינת מחין של חוץ־לארץ ממש, שהם מתנגדים לארץ־ישראל. וכל אלו המניעות מארץ־ישראל שצריכין לשברם - כלם כלולים בבחינת שבעה עממין, שהם 'הכנעני והחתי' וכו', שהיתה הארץ בידם שהם חופין על קדשת ארץ־ישראל, ומעלימין ומסתירין טעם קדשת ארץ־ישראל, ומשם נמשכין כל היסורים וכל המניעות מארץ־ישראל.

ועל־כן הם שבעה עממין כנגד שבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ־ישראל, כמו שכתוב (דברים ח, ח): "ארץ חטה ושערה" וכו'. ועקר השבח הוא ששם הוא שופע נעם העליון, שמשם טעם אלו הפרות וכו' כנ"ל (אות ג). ועל־כן כנגד אלו השבעה המינים שהם בחינת נעם, שהיא עקר שבח ארץ־ישראל, כנגד זה הם שבעה עממין המונעים מארץ־ישראל. וזה שכתוב (שמות ג, ח): "ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי" וכו'. כי הא בהא תליא, כי לכבש ולהכניע השבעה עממין שחושב שם הפסוק שהם 'הכנעני והחתי' וכו', הוא על־ידי שמאמינים בשבח הארץ, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, דהינו ששופע שם נעם העליון, שמשם מתיקת כל שבעת המינים, שעל־ידי־זה יכולין להכניע ולכבש כל השבעה עממין שהם כלל המונעים כנ"ל, כי עקר המניעות הוא שמבלבלין המח מלהרגיש קדשת ארץ־ישראל כנ"ל. אבל מי שמתגבר עליהם, ומאמין למשה רבנו ולכל הצדיקים אמתיים שמפליגין בשבח ארץ־ישראל, בודאי ישבר כל המניעות שכלולים בשבעה עממין, שנמשכין מבחינת החובלים, ויבוא לארץ־ישראל, לארץ זבת חלב ודבש, שיש בה שבעת המינים שהם בחינת נעם כנ"ל.

וזה בחינת ארץ זבת חלב ודבש שנקראת ארץ־ישראל בתורה כמה פעמים, כי חלב הוא בחינת הולדה, שאז 'דם נעכר ונעשה חלב' (בכורות ו: נדה ט.), הנמשך מנעם העליון, שמשם מתיקת כל הטעמים, בחינת דבש, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם היטב. ועל־כן ארץ־ישראל מסגל לבנים (סימן מח) - כי שם שופע נעם העליון שמשם ההולדה: