# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/65/1/

והנה מבאר היטב בהתורה הזאת ענין ברכת הפרות, וכמה וכמה צריך האדם לזהר לברך ברכת הפרות בכונה גדולה, כדי שיוכל למצא בחינת האבדות הנעלמים שם, כמובן לעיל, כי גם כשנזהר ואינו אוכל הפרי עד שנתבשלה היטב, אף־על־פי־כן גם שם יש ניצוצות הקדושות הרבה, שהם בחינת האבדות הנ"ל, שצריכין לזהר מאד מאד לבקשם היטב, כי זה כל האדם, שנברא בשביל זה - לבקש אחר אבדות שהם בחינת הניצוצות הנפולין שהם בחינת נאבדים ונדחים שצריך כל אדם להשתדל מאד לבקשם ולחפשם כל ימי חייו.

ובפרט אם כבר חטא ופגם כפי מה שפגם, ובפרט פגם הברית, שעל־ידי־זה חזר ואבד בעצמו אבדות הרבה, כמובן שם, שעקר האבדות הוא על־ידי תאוות, ועקר על־ידי פגם הברית, שמשם נמשכין כל הנדחים ונאבדים. וצריך כל אחד לחוס על חייו לחפש ולבקש מאד אחר האבדות האלו. וכשיבקש ויחפש היטב - בודאי ימצא, כי 'יגעתי ולא מצאתי אל תאמין' (מגלה ו:). וזה עקר התשובה על העונות, כמו שכתוב (דברים ל, ב־ד): "ושבת עד ה' אלהיך וכו'. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך". וכתיב (שם ד, כט): "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". וכתיב (משלי ב, ד־ה): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים וגו' אז תבין יראת ה'". כי צריכין לבקש ולחפש מאד מאד אחר דרכי הקדשה, כי כל מה שהאדם רחוק מהשם יתברך, הוא מחמת האבדות הנ"ל, שעל־ידי־זה הוא הולך ותועה כשה אבד, ואינו יכול למצא דרך החיים, כמו שכתוב (תהלים קיט, קעו): "תעיתי כשה אובד" וכו'. וכתיב (שם לא, יג־יד): "הייתי ככלי אבד וגו' לקחת נפשי זממו".

וזה בחינת ראש השנה, שהוא יום ראשון לתשובה, כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, שאז תוקעין בשופר, כי 'באתערותא דלתתא אתער לעלא' (זהר לך לך פח.), כי על־ידי מה שאנו תוקעין בשופר - על־ידי־זה מעוררין ביותר, ונותנים כח להמלאכים הנ"ל שאוחזים בידם שופרות, שיעסקו בידם ביותר לחפש אחר האבדות הנ"ל, שזהו עקר התשובה, עקר התקון של כל העוונות שבאין להם על־ידי התאוות, שעל־ידי־זה אובדין מה שאובדין, רחמנא לצלן, בבחינת: "תאות רשעים תאבד'. ועל־כן הרשעים שאינם שבין בתשובה כלל - נאמר בהם (שם סח, ג): "יאבדו רשעים" וכו', וכתיב (שם א, ו): "דרך רשעים תאבד". אבל השם יתברך חמל עלינו ונתן לנו ראש השנה הקדוש ראשון לתשובה, וצונו לתקע אז בשופר, שעל־ידי־זה עקר הבקשה והחפוש אחר האבדות שאבד כל אחד על־ידי תאוותיו ועוונותיו, שזה עקר התשובה והתקון כנ"ל. ועל־כן מבקשין בברכת שופרות דיקא על קבוץ הנדחים, כמו שאומרים: 'תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותינו וקרב פזורינו' וכו'. וכן בכל יום בתפלת שמונה עשרה מתפללין על קבוץ נדחים ומתחילין 'תקע בשופר' וכו', כי עקר קבוץ נדחים שהם בחינת האבדות הנ"ל - הוא על־ידי שופר כנ"ל.

ועל־כן צריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה דיקא, כי כל האבדות הם אצל הצדיקים שכבר חפשו הרבה אחר אבדתם עד שמצאו כלם. וגם מצאו כל האבדות של כל העולם וכו' (כמו שכתוב בסימן קפח לקוטי חלק א, עין שם). ועל־כן בראש השנה שאז תוקעין בשופר שאז התחלת התשובה ואז עקר הבקשה והחפוש כנ"ל, על־כן אז צריכין לזהר ביותר לבוא לצדיקים גדולים ואמתיים אשר אצלם כל האבדות וכנ"ל.

ועל־כן קורין בתורה בראש השנה (בראשית כא, א): "וה' פקד את שרה כאשר אמר" וכו'. וביום שני (שם כב, א): "ויהי אחר הדברים" וכו', עד שמסימין ביום שני מה שהגד לאברהם שנולד הזווג של יצחק, כמו שכתוב (בראשית כב, כג): "ובתואל ילד את רבקה" וכו'. כי זה כל ענין ראש השנה, שהוא בבחינת פחד יצחק, שהוא בחינת גבורות, שמחמת תקף הגבורות והדינים קשה למצא בחינת האבדות הנ"ל, כי עקר אבדתם היה על־ידי תקף הדינים שנאחזו בהם על־ידי עוונותיהם, שזהו בחינת כלל כל הגליות שנקראים אבודים, כמו שכתוב (דברים ד, כו): "כי אבד תאבדון" וכו'. ובראש השנה שהוא פחד יצחק עוסקים להמתיק זאת, להמתיק בחינת גבורות יצחק על־ידי תפלת ישראל, והעקר על־ידי השופר, כידוע (זהר אמור צט:). ועקר גמר ההמתקה הוא ביום שני, שהוא דינא רפיא, כידוע (שם פנחס רלא:). ואז מסימין בקריאת התורה שכבר נמצא הזווג של יצחק, שזהו עקר בחינת ההמתקה, כמובן בהתורה הנ"ל, שהזווג של יצחק דיקא היה קשה מאד למצא, עד שהכרח אברהם למסר הסוד הנ"ל, שהוא סוד כונת אלול לאליעזר וכו' שהוא מרמז בפסוק (בראשית כד, ח): "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך" וכו'. ועל־כן התורה הקדושה מספרת הרבה בענין זה, איך זכה למצא הזווג של יצחק, כי כל העולמות היו תלויים בזה, כי כל ישראל יצאו מהם, אבל היה קשה מאד מאד למצא זווגו, מחמת שהוא בחינת גבורות גדולות שמשם עקר האבדות, שמחמת זה קשה למצא הזווג כנ"ל. וכן בכל שנה ושנה בראש השנה נתעורר בחינת פחד יצחק בשרשו העליון, והמתקתו כשקורין בתורה שכבר נמצא זווגו של יצחק, שזהו בחינת מה שגומרים לקרות ביום שני של ראש השנה בענין זה כנ"ל, כי בכל שנה נעשה זאת ברוחניות, שעל־ידי־זה עקר המתקת הדינים כנ"ל.

הכלל, שהאדם צריך להשתדל כל ימיו - לבקש ולחפש מאד מאד אחר אבדותיו, כי זה עקר התשובה וכנ"ל, ואם יבקש ויחפש היטב בודאי ימצא כנ"ל. ואפלו בעת שאינו זוכה למצא עדין, אף־על־פי־כן על־ידי כל יגיעה וחפוש כבר מצא הרבה, כי אין שום יגיעה ובקשה נאבד כלל. ובודאי מצא מה שמצא על־ידי כל דבור ודבור ועל־ידי כל יגיעה וחפוש, כי לית רעותא טבא דאתאביד (אין רצון טוב שנאבד') (זהר תרומה קנ:).

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה ו:): "יגעתי ומצאתי תאמין" וכו', ולכאורה אינו מובן מהו הענין 'תאמין', הלא יכולין לראות אם מצא אם לאו, אך באמת על־פי הנ"ל מבאר היטב, כי אפלו אם עדין אין רואים מה שמצא, ונדמה לו שעדין לא מצא כלום, ועדין הוא רחוק מהשם יתברך כמקדם, חס ושלום, אף־על־פי־כן צריכין להאמין באמונה שלמה שבודאי מצא על־ידי היגיעה בעצמה כנ"ל. ועל־כן 'יגעתי ומצאתי תאמין' - 'תאמין' בודאי, כי צריכין להאמין שבודאי מוצאין על־ידי היגיעה, אף־על־פי שעדין אין רואים מה שמוצאין, כנ"ל: