# י

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/65/10/

ועל־כן כל השלש רגלים תלתה התורה בזמן תקון התבואה, כי חג הפסח תלתה התורה בחדש האביב כנ"ל. וכן ברב המקומות כמעט כלם, כשמדבר מאזהרת אסור חמץ וחיוב אכילת מצה מזכיר בכל פעם 'חדש האביב', כמבאר בפרשת קדש (שמות יג, ד), ובפרשת משפטים (שם כג, טו), ובפרשת כי תשא (שם לד, יח), ובפרשת ראה (דברים טז). וחג השבועות נקרא 'חג הקציר' (שמות כג, טז), 'ויום הבכורים' (במדבר כח, כו). וחג הסכות נקרא 'חג האסיף' (שמות כג, טז. שם לד, כג). כי כל השלש רגלים כלם הם זכר ליציאת מצרים, שהוא בחינת מציאת האבדות הנ"ל שרבם נעלמים בצמחים כנ"ל. ועל־כן כל השלש רגלים בעת גמר התבואה והצמחים, דהינו בזמן האביב ובזמן הקציר ובזמן האסיף, שאז עקר תכלית הגמר, שהוא חג הסכות שהוא אחר ראש השנה ויום־כפור וחדש אלול, והוא גמר התקון של ראש השנה ויום־כפור כמובן בכונות (פרי־עץ־חיים, סכות, פרק א), הינו כנ"ל.

כי עקר מציאת האבדות הוא באלול וראש השנה ויום הכפורים, שהוא זמן תקיעת שופר, שעל־ידי־זה מוצאין אותם, כי כונות אלול הם תקון הברית שהוא בחינת מציאת האבדות כנ"ל. כי אז הם ימי תשובה שעל־ידי־זה עקר החפוש אחר האבדות עד שמוצאים אותם וכנ"ל. ועל־כן אז אחר ארבעים ימי רצון, שהם מאלול עד יום הכפורים שבהם עקר התקון של כל האבדות שאבדו על־ידי חטא העגל וכו', וכן מה שאובד כל אחד על־ידי חטאיו, חס ושלום, שהכל נתתקן על־ידי התשובה שעושין מאלול עד יום־כפור.

אחר־כך הוא חג הסכות שהוא חג האסיף, שהוא גמר התקון של כל השלש רגלים הקדושים, כי אז הוא גמר תקון האבדות שזהו בחינת חג האסיף, כי אסיפת התבואה הוא סוף גמר תקון התבואה, שהוא גמר מציאת האבדות של אותה השנה, וכנ"ל.

אבל ההתחלה צריכה להיות מפסח, כי לולא ההתחלה - לא היה הגמר, כי אלו היו ממתינים עד גמר התקון היו נאבדים לגמרי, חס ושלום, על־כן לא יכלו להתמהמה, וכנ"ל. ואחר סכות חוזרין וזורעין וכו', כי כל האבדות אי אפשר לבררן בשנה אחת, כי בכל שנה נמצאין קצת, והעקר בראש השנה ויום הכפורים שאז עקר מציאתם, ואז עושין חג האסיף וכנ"ל, שהוא בשביל גמר תקון האבדות של שנה זאת. ואז חוזרין וזורעין וכו', דהינו שמתחילין לעסק בתקון שארי האבדות וכל ימי החרף הם בבחינת עבור. ובניסן שהוא חדש האביב אז הוא בחינת לדתם וגמר צמיחתם, ואז הוא זמן גאלת מצרים, אבל היה בחפזון, כי עדין לא נגמר תקונם עד זמן הקציר והאסיפה, שהם בחינת שבועות וסכות. אבל זה היה נפלאות תמים דעים, כדי שלא יאבד שום ניצוץ ואבדה לגמרי, חס ושלום, ובשביל זה צריכים לאכל מצה וכנ"ל.

נמצא, שעל־פי הנ"ל מבאר ומובן למשכיל היטב מה שהתורה הקדושה תלתה כל קדשת השלש רגלים הקדושים בזמן תקוני התבואה, דהינו בזמן האביב והקציר והאסיפה, כי באמת הכל אחד, כי הכל בשביל תקון ועלית האבדות שעולין ונתתקנין אז, וכנ"ל.

וזהו (דברים טז, ג): "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", שהאדם צריך לזכר היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו ממצרים, דהינו מה שיצא ממצרים בחפזון קדם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי 'בכל דור ודור חיב כל אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז:), כי על כל אדם עובר כל הנ"ל, כאשר יוכל להבין כל מי שרוצה להשכיל על דרכיו, על־כן צריכין לזכר בכל יום גדל חסדו יתברך שהוציאו ממקום שהוציאו, שזהו בחינת יציאת מצרים, ואף־על־פי שעתה עובר עליו מה שעובר, בודאי החסד והטובה שעשה עמו השם יתברך בודאי אינו לריק, חס ושלום, רק שצריך עתה לעבר בענינים האלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמר השם יתברך את שלו מה שהתחיל ברחמיו להוציאנו ממצרים מתקף הסטרא אחרא, כדי לקרבנו לעבודתו יתברך, כי דבר אלהינו יקום לעולם: