# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/65/15/

וזה בחינת הספירה, שצריכין לספר הימים לעמר, כי כבר מבאר שכל התורה הזאת הוא בחינת סוד כונות אלול, שהוא בחינת מציאת האבדות שנאבדו על־ידי התאוות, שזוכין למצא אותם על־ידי התשובה, שזוכין על־ידי התקרבות לנקדת האמת, שממנו ממשיכין בחינת בקיאות בהלכה וכו' כנ"ל. וזה בחינת ספירת הימים לעמר, כי עקר כל האבדות הוא בחינת אבדת הזמן, כי אין אבדה כאבדת הזמן, כמובא בספרים (מדרש שמואל, אבות ה, כג). ועל זה צעק דוד (תהלים צ, ט): "כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה" וכו'. וכתיב (שם קב, ד): "כי כלו בעשן ימי" וכו'. וכתיב (שם לא, יא־יג): "כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה" וכו', עד "הייתי ככלי אבד".

כי עקר ביאת האדם לזה העולם הוא בשביל לחפש ולמצא כל האבדות השיכים לשרש נשמתו, שהוא צריך לחפשם ולבקשם עד שימצאם ויבררם ויעלה אותם לשרשם. ועל־ידי־זה נקרא אדם שהוא על־ידי שמשלים בחינת האלף הנ"ל, שהוא התקשרות ויחוד נקדה התחתונה בנקדה העליונה על־ידי הואו כנ"ל. כי זה כל האדם שבא לזה העולם כדי ליחד ולקשר כל העולמות יחד, שכלם בכלל כלולים בשם עלמא תתאה ועלמא עלאה, שהם בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה הנ"ל. כי האדם צריך לקשר ולהעלות תכלית נקדת המרכז של זה העולם הגשמי, שהוא תכלית הגשמיות, להעלות ולקשר הכל להשם יתברך לנקדת שרשו העליון, שהוא בחינת התקשרות נקדה התחתונה בנקדה העליונה.

וזהו בעצמו בחינת מציאת האבדות הנ"ל. כי כל האבדות הם על־ידי הסח הדעת, כמו שרואין באבדות הגשמיות, שעל־ידי שמסיחין דעתו ואין שומרין היטב החפצים שברשותו, על־ידי־זה באים לידי אבדה. וגם עקר האבדה הוא שהחפץ רחוק מדעתו, שאינו יודע היכן החפץ עתה, כי כל החפצים שברשות האדם, העקר הוא הדעת שהוא עקר בעל החפצים, כי כל החפצים אין אדם תופסם בידו רק שהם ברשותו, דהינו ברשות הדעת, שיודע בדעתו שיש לו אלו החפצים והוא מושל בדעתו על אלו החפצים לעשות בהם כרצונו. נמצא, שעקר בעל החפצים הוא הדעת, שהוא עקר האדם, וכשמסיח דעתו ונאבדים הם רחוקים מדעתו, שאינו יודע היכן הם החפצים. וזהו עקר האבדה. נמצא, שעקר האבדה הוא בחינת התרחקות נקדה התחתונה, שהוא בחינת גוף החפץ, מנקדה העליונה שהוא הדעת, בחינת משה, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. על־כן צריך האדם להשתדל כל ימיו לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה, שזה זוכה על־ידי שמתקרב לאנשי אמת שממשיכין בחינת בקיאות הנ"ל, שהוא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב שהוא עקר דרך התשובה, שעל־ידי־זה זוכין לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה כנ"ל, שזהו בחינת מציאת האבדות כנ"ל שבשביל זה בא האדם לעולם כנ"ל.

ובזה צריכין להשתדל בכל יום ויום כל ימי חייו, כי כל יום ויום מימי חייו שהשם יתברך מקימו בזה העולם - הכל הוא רק בשביל זה כנ"ל. כי כל יום כלול מחשך ואור, ערב ובקר, כמו שכתוב (בראשית א, ה): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". וכן ביום שני וכו'. והם בחינת חמה ולבנה שהם מושלים ביום ובלילה, שהם בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, שחמה ולבנה הם בחינת משה ויהושע, נקדה העליונה ונקדה התחתונה. וזה עקר עבודת האדם בכל יום ויום מימי חייו - לקשר וליחד חמה ולבנה, לכלל מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לענין ברכת קריאת שמע (ברכות יא:). ועל־כן קבעו ברכת המאורות בברכת קריאת שמע, כי עקר ברכת המאורות הוא לכלל וליחד בחינת חמה ולבנה לכלל מדת לילה ביום וכו', כמו שאומרים: 'יוצר אור ובורא חשך' וכו'. וכן בערב אומרים 'בורא יום ולילה' וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם).

וכל זה הוא בחינת קריאת שמע, כי זה עקר אמונת היחוד שאנו מאמינים ואומרים: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', ואז ממליכין אותו יתברך למעלה ולמטה ובארבע רוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם יג:): שצריך להאריך באחד כדי שתמליכהו למעלה ולמטה וכו', שזהו עקר בחינת התקשרות נקדה התחתונה בנקדה העליונה, שהוא בחינת (תהלים קלט, ח-ט): "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם" וכו'. כי באמת מי שמסתכל על האמת לאמתו, עקר בחינת בקיאות הנ"ל, שהוא בחינת קשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה, שהוא על־ידי שמחזקין את עצמם תמיד להתקרב להשם יתברך, מכל מקום ומדרגה שהוא אפלו בתכלית דיוטא התחתונה, בבחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" וכו', כנ"ל, עקר כל ענין זה הוא על־ידי אמונה, כי מי שמחזק את עצמו באמונה בפשיטות בודאי לא יפל לעולם, כי זה עקר האמונה שמאמינים שה' אחד ראשון ואחרון ובכל מקומות ממשלתו, ואין מקום לברח ממנו יתברך, כמו שכתוב (איוב לד, כב): "אין חשך ואין צלמות להסתר שם פעלי און". וכמבאר שם בתהלים אצל פסוק 'אם אסק שמים' הנ"ל 'אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק וכו' ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר' וכו'.

ועל־כן קבעו ברכת המאורות אצל קריאת שמע, כי הם בחינה אחת כנ"ל, כי עקר ברכת המאורות שהוא בחינת יחוד חמה ולבנה כנ"ל, שהוא בחינת כלליות מדת לילה ביום, בחינת כלליות נקדה התחתונה בנקדה העליונה, שהוא בחינת 'אם אסק שמים וכו' ואציעה שאול הנך', בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, כל זה נעשה על־ידי קריאת שמע שהוא אמונת היחוד, כנ"ל.

כי מי שמשכיל על דרכיו - יכול לראות שבכל יום ויום עובר על כל אדם בחינת חשך ואור, ערב ובקר. וכן בכלל ימי חייו יש בחינת חשך ואור, ערב ובקר. וכמו שפרש רש"י על פסוק (דברים כט, ט): "אתם נצבים היום" - כיום שהוא מאפיל ומאיר כך עתיד להאפיל לכם ולהאיר לכם, וכל התוכחות וכו', הן הן המציבין אתכם ומקימין אתכם. וכל זה הוא בכלליות ישראל, ובכלליות זמן כל העולם, ובכלליות הזמן של כל אדם ואדם כל ימי חייו, ובפרטיות בכל אדם ואדם בכל יום. כי כבר עבר על כלל ישראל חשך ואור חשך ואור הרבה פעמים, כי כבר היינו בגלות מצרים והוציאנו משם. ועבר עלינו מה שעבר בימי השופטים. ואחר־כך נבנה הבית־המקדש שהוא עקר האור של ישראל ואחר־כך נחרב בעונותינו. ואז נחשך העולם. ואחר־כך חזר ונבנה ונחרב וכו'. וכן כל מה שעבר עד הנה. וכן בכל דור ודור. וגם בתוך עצם החשך אחר החרבן – "ובעבדתנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד" (עזרא ט, א) - על־ידי הצדיקי אמת שבכל דור שהם מאירים לנו, כמו שכתוב (קהלת א, ה): "וזרח השמש ובא השמש". ודרשו רבותינו ז"ל (יומא לח:): 'עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זרחה שמשו של השני' וכו' וכן בפרטיות בכל אדם ובכל זמן ובכל יום ויום.

נמצא, שבכל יום צריכין לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה, שזהו בחינת מציאת האבדות כנ"ל, על־כן קדם מתן תורה צריכין לספר הימים, כי הספירה היא בחינת תקון האבדות, כי אנו סופרין הימים כדי שלא יהיה נאבד אחד מהם, כי הכל במספר ובמנין. וזה בחינת (תהלים צ, יב): "למנות ימינו כן הודע" וכו' - 'למנות ימינו', הינו בחינת ספירה, שאנו סופרין ומונין הימים 'כן הודע' הינו שכמו כן ירחם עלינו השם יתברך וימשיך עלינו הדעת הקדוש, שהוא בחינת נקדה העליונה כנ"ל, שבשביל זה עקר הספירה, כדי לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה בכל יום.

ועל־כן סופרין לעמר, כי על־ידי הקרבת העמר שעורים מעלין מבחינת בהמה לאדם, ומקשרין נקדה התחתונה בנקדה העליונה, כי עמר שעורים הוא בחינת בושה ושפיכות דמים, שאנו מקבלין עלינו כדי לזכות לתשובה להכניע הדם שבחלל השמאלי על־ידי־זה וכו' כנ"ל, כי עמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות של הסוטה, שצריכה לסבל בושה גדולה על חטא ההסתרה, ובזה היא נבדקת. ועקר תקונה הוא, שבאם באמת נטמאה - תאמר האמת לפני הכהן, ואז יכפר עוונה על־ידי הודוי והבושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ז:): שאומרים לה תוכחה הרבה, שתתודה ולא ימחה שם שמים על המים. ואם לא נטמאה וטהורה היא, אזי הוא לה לטובה, כמו שכתוב (במדבר ה, כח): "ונקתה ונזרעה זרע". כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כו.). כי אפלו אם לא נטמאה צריכה כפרה על ההסתרה, אבל זאת הבושה בעצמה מכפרת עליה ונתהפך לה לטובה, שאם היתה יולדת בצער יולדת ברוח וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם). אבל אם נטמאה ולא רצתה להתודות ולהודות על האמת, אזי: "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" וכו' (במדבר ה, כז). וכמו כן נבדקין כלל ישראל על־ידי העמר שעורים שהוא בחינת מנחת קנאות כמו שאיתא בזהר (אמר צו: צז.): 'ואיהו בדיקו דאשת חיל' (וזאת הבדיקה של אשת חיל), שהם כנסת ישראל, הינו שאז צריכין להתחיל להכין עצמו כל אחד ואחד לקבלת התורה.

והעקר הוא קיום התורה, כי התורה כבר קבלנו על־ידי משה רבנו, אך בכל שנה ושנה צריכין להכין את עצמו מחדש ולזכות לקבל על עצמו קיום התורה, דהינו לזכות לתשובה על העבר ולקבל על עצמו מעתה לקים את כל דברי התורה הזאת. ועקר דרך התשובה הוא על־ידי בושה ושפיכות דמים, שישמע בזיונו וישתק ומכל שכן כשמבזין אותו ושופכין דמו בשביל שרוצה להתקרב אל האמת. ואם אין לו בזיונות ושפיכות דמים מאחרים צריך לבזות את עצמו ולשפך את דמו בעצמו ולהתביש בעצמו על מעשיו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב:): 'כל העובר עברה ומתביש בה מוחלין לו על כל עוונותיו'. כי הבושה עקר התשובה כנ"ל. וזה בחינת עמר שעורים שהוא מנחת סוטה שהוא מאכל בהמה, שאנו מבישין עצמנו בעצמנו, כי אנו מודים ומתודים שאנחנו דומים עתה כבהמה, מאחר שעדין לא נטהרנו מזהמת מצרים. וזאת הבושה שאנו ממשיכין עלינו על־ידי העמר שעורים זה עקר תקוננו כנ"ל, כי עקר התקון על־ידי הבושה.

ובזה נבדקין ישראל שמי שאינו נקי באמת וקלקל מעשיו, אבל על כל פנים הוא מודה על האמת ומתביש בעצמו על מעשיו ומשתדל להתקרב לאנשי אמת, שיכולין להאיר בו בחינת נקדה העליונה וכו' כנ"ל, נתתקן על־ידי־זה וכנ"ל. מכל שכן מי שהוא טהור, ואף־על־פי־כן הוא מתביש בעצמו על שאין טהרתו בתכלית השלמות או על קצר השגתו וכו' כנ"ל, הוא זוכה על־ידי הבושה לבחינת תשובה על תשובה כל אחד לפי בחינתו, וכנ"ל. אבל מי שהוא טמא באמת ולא די שאינו מתביש בעצמו על מעשיו הרעים והמגנים מאד, אף גם הוא רודף ומביש אנשי אמת ושופך דמם כמים בחנם, הוא נבדק על־ידי מצות עמר שעורים ויפל באין סומך כמו הסוטה הטמאה ממש. ויקים בו (במדבר ה, כז): "וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה לאלה בקרב עמה".

וזה שכתב אדמו"ר ז"ל בספר הא"ב (ספירת העמר, חלק ב', אות ג): שבספירת העמר יכולין להכניע את המסור, ולהפילו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, והסימן 'לעמר' ראשי תבות: מ'אגרא ר'מא ל'בירא ע'מיקתא (מגג גבוה לבור עמוק), הינו כנ"ל כי המסור והרודף את ישראל, בפרט כשרודף את הכשרים שבישראל, וכל שנאתו ורדיפתו [אותם] על שהם אוחזים בקדשת ישראל, וחותרים לצאת מהבלי עולם הזה מדרכי ההמון, ומשתדלים להתקרב לנקדת האמת, על־כן על־ידי ספירת העמר יהיה לו מפלה גדולה אז, על־ידי העמר שעורים שהוא מנחת סוטה שנבדקת על־ידי־זה וכו' וכנ"ל. ועל־כן ביום הנפת העמר היתה מפלה גדולה לכמה רשעים שרדפו את ישראל, כי המן נתלה אז (סדר עולם רבה כט; רש"י מגלה טו. דבור המתחיל יום טוב ראשון), וכן סנחריב וכו' שנפלו אז, הינו כנ"ל: