# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/65/16/

וזה בחינת ארבע הלכות שנעלמו ממשה רבנו והצרך לשאל אותם את השם יתברך, שהם: דין המקלל, ודין המקושש, ודין פסח שני, ודין בנות צלפחד, כמו שכתוב בתרגום יונתן וירושלמי בפרשת אמר על פסוק (ויקרא כד, יב): "וינחהו במשמר לפרש להם" כו' - 'דין חד מארבע דינין' וכו' (זהו אחד מארבעת הדינים), עין שם. כי מבאר בסוף התורה הנ"ל, שכלל הענין כלול בתמונת אלף, שהוא בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה והואו שבתוך האלף. וזה בחינת שלשה מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ שהם: להכרית זרעו של עמלק ולמנות מלך ולבנות בית־המקדש וכו' (סנהדרין כ:). כי אלו השלש מצוות הם בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה וואו וכו', עין שם. ובעוונותינו הרבים לא זכינו שיכנס משה לארץ־ישראל ויקים בעצמו אלו השלש מצוות שכלולים בתמונת אלף, שאז היה מתתקן הכל, כי אלו השלש מצוות הם בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה וכו' שהם בחינת בקי בהלכה הנ"ל, שהוא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת בקי בעיל ונפיק, בחינת 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך', שהם עקר דרכי התשובה כמו שכתוב שם. ואם היה משה נכנס לארץ־ישראל והיה מקים שלש מצוות הנ"ל בעצמו, היה ממשיך בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, ועל־ידי־זה היו זוכין כל ישראל לדרכי התשובה והיה מתתקן הכל. אבל בעוונותינו הרבים על־ידי חטא העגל ומרגלים וכו' גרמו שלא נכנס משה לארץ־ישראל, ועל־ידי־זה לא זכו לבקיאות בהלכה הנ"ל בשלמות.

כי אף־על־פי שמשה המשיך אלו הדרכי תשובה הנ"ל בעולם, שהם בחינת 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך', שהם בחינת כונות אלול וכו' שהמשיכם משה בארבעים ימים האחרונים של רצון, שהם ימי אלול וראש השנה עד יום־כפור. ועל־ידי־זה נקבע באמת אלול ועשרת ימי תשובה לישראל לעשות בהם תשובה, עד שזוכין ביום הכפורים למחילה ולסליחה, אף־על־פי־כן עדין לא קבלנו זה הבקיאות בהלכה בשלמות. וכל אחד כפי רחוקו מבקיאות הזאת - כן הוא רחוק מתשובה. ועל־ידי־זה גלינו מארצנו ונחרב הבית־המקדש, שהוא בחינת נקדה העליונה, ואין לנו מלך שהוא בחינת ואו שבתוך האלף. ואין בידינו להכרית זרעו של עמלק שהם בחינת הסטרא אחרא, וכל השונאים והרודפים בגשמיות ורוחניות, שזהו בחינת תקון נקדה התחתונה כשמכניעין ומפילין אותם. וכל זה גרם על־ידי שלא נכנס משה רבנו לארץ־ישראל, ששם עקר שלמות בקיאות בהלכה הנ"ל בבחינת: 'כי יפלא ממך דבר וכו' וקמת ועלית אל המקום' וכו', וכנ"ל (אות יג).

ועל־כן נעלם ממשה ארבע הלכות הנ"ל, כי דין המקלל (ויקרא כד) - זה בחינת להכרית זרעו של עמלק שהיה כופר בעקר, שהוא בחינת המקלל שחרף וגדף כמו עמלק. ומשה לא ידע מה לעשות עמו, כי באמת עקר עבודת משה וכל הצדיקים אמתיים שהם בבחינת משה - הוא לקשר תכלית נקדה התחתונה לנקדה העליונה, דהינו להאיר גם בדיוטא התחתונה מאד, להתפלל עליהם, ולרחם עליהם, ולהשתדל עמהם לקרב אותם גם כן להשם יתברך. ובשביל זה הם סובלים בזיונות ושפיכות דמים הרבה, הכל בשביל לקרב כלם להשם יתברך. כמו שראינו, איך משה מסר נפשו אחר חטא העגל והתפלל בעד ישראל והצילם מכליה, חס ושלום, כמו שכתוב (תהלים קו, כג): "לולא משה בחירו עמד בפרץ" וכו'. על־כן לא ידע משה מה לעשות עם המקלל, כי אולי צריכין להאריך אף עליו גם כן. בפרט שהוא היה בן איש מצרי (ויקרא רבה לב, ד), שהרגו משה קדם הזמן, ושגה בזה ונתחיב גלות, כמובא (ילקוט שמעוני, ואתחנן, רמז תתכט), על פסוק (דברים ד, מא): "אז יבדיל משה שלש ערים" וכו'. על־כן היה מספק עתה מה לעשות, עד שהודיעו השם יתברך שחיב סקילה, כי אף־על־פי שצריכין לשתק על בזיונו, אבל על בזיון השם יתברך שמחרף ומגדף כל כך - צריכין לנקם בו בכל מה דאפשר. ועל זה נאמר (תהלים נ, כא): "אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך", המובא שם בתורה הנ"ל, עין שם.

ודין המקושש (במדבר טו) שפגם בשבת, זה בחינת פגם נקדה העליונה שהיא בחינת תשובה, שהיא בחינת שבת, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. כי שבת הוא בחינת כתר, בחינת (משלי כה, ב): "כבוד אלהים הסתר דבר", בחינת סתרי תורה, בחינת 'אוריתא דעתיקא סתימאה', שכל זה הוא בחינת נקדה העליונה, שהיא בחינת כסא דמתכסיא וכו'.

ודין פסח שני (שם ט) - זה בחינת הבושה ושפיכות דמים שצריכין לסבל, כדי לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה, שזהו בחינת הוא"ו שבתוך האלף, שהוא בחינת שמים וכו' כמו שכתוב שם. כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח שבאו לשאל 'למה נגרע' - אלו שאלו כהגן, ותקנו בזה הרבה מאד, כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על־ידי־זה למשה דין פסח שני שהוא תקון גדול, שהוא בחינת המשכת דרך התשובה הנ"ל, כי זה עקר שלמות התשובה, שאפלו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מהשם יתברך וטמאתו עליו ממעשיו הרעים, אף־על־פי־כן יחזק את עצמו, ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת, ולפני השם יתברך וישאל על נפשו, כמו ששאלו אלו האנשים שהיו טמאים, ששאלו: למה נגרע להקריב את קרבן ה' וכו'. כמו כן ישאל כל אחד על נפשו אם יודע בעצמו טמאתו ממעשיו שיבוא וישאל: ואם נפשי מטמאה במעשי הרעים, אף־על־פי־כן למה אגרע להקריב קרבן ה', דהינו להתקרב להשם יתברך לעסק בתורה ולהתפלל וכו', שהוא בחינת קרבנות, כי בודאי יש לו תקוה גם כן להתקרב להשם יתברך.

ואז בודאי ימצא לו השם יתברך תקון, ויודיע להצדיק כמו שהודיע למשה תקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה, כי עקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצרים, שאז דלג השם יתברך על הקץ וגאלם, ואז עקר זמן הקרבת הפסח. ועל שם זה נקרא 'פסח' - לשון פסיחה ודלוג שדלג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה וכנ"ל. אבל מי שהיה טמא ולא קרב את הפסח במועדו איך יזכה להקריב פסח עוד, אבל השם יתברך ברחמיו גלה הסוד למשה על־ידי שאלת הטמאים דיקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באיר, בימי הספירה. ובזה הורה לנו דרך התשובה שאין שום יאוש בעולם כלל, כי אף־על־פי שעבר זמן של עקר התקון ואנחנו טמאים במעשינו עדין יש תקוה אפלו שלא בזמנו, כי יש תקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום. ובלבד שלא ניאש עצמנו מצעקה ותפלה לשאל בכל פעם - "למה נגרע להקריב את קרבן ה'", וכנ"ל.

ודין בנות צלפחד (שם כז) ששאלו חלק בארץ - זה בחינת כניסה לארץ־ישראל, ששם צריכין לקים שלש מצוות הנ"ל שכלולים בתמונת אלף, שהם בחינת שלש דינים הנ"ל של מקושש ומקלל ודין פסח שני כנ"ל: