# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/65/20/

ועל־כן צוה השם יתברך לספר אותם וכל אחד נקרא יוצא צבא, כמו שכתוב בכל מספר של כל שבט (במדבר א): "במספר שמות כל יצא צבא". כי כל אחד צריך להיות בכלל יוצאי צבא, 'יוצאי צבא' דיקא, הינו כשהוא בבחינת ונפיק, אז צריך להיות מלמד מלחמה היטב וכנ"ל.

וזה בחינת המספר שצוה למנות אותם אחר העגל, כמו שפרש רש"י שם: כשחטאו בעגל - מנאם. כי כל אלה תקוני המשכן, ומחנה הדגלים, ומספר בני ישראל, הכל צוה השם יתברך אחר מעשה העגל שחטאו ישראל מאד, ואז התיגע משה מאד, עד שזכה בארבעים יום האחרונים להמשיך דרך התשובה בעולם, שהם מאלול ועד יום הכפורים, שהם בחינת סוד כונות אלול שהם תקון הברית, שהם בחינת "הנותן בים דרך" (ישעיה מג, טז), שהם בחינת דרך התשובה, בחינת שתי פעמים 'בקי' כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל.

ואז כשהמשיך דרך התשובה הנ"ל בעולם, אז צוהו השם יתברך על מעשה המשכן ומספר בני ישראל ומחנה הדגלים סביב לאהל מועד, כי כל זה הוא בחינת דרכי התשובה הנ"ל, שעקרו בחינת הבקיאות בהלכה הנ"ל, שנמשך על־ידי המשכן שהוא האהל מועד, שדרך שם מאיר בחינת משה ליהושע, נקדה העליונה בנקדה התחתונה, שעל־ידי־זה נמשך בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, עד שיכולה נקדה העליונה להאיר בתכלית דיוטא התחתונה עד קצה האחרון, להאיר גם בהם התחזקות, שיהיו כלם בכלל 'מלמדי מלחמה', עד שיחזקו עצמן לנצח, עד שיהיו כלם בכלל 'ששים גבורים סביב לה', שהם בחינת ששים רבוא נפשות ישראל, שהם ששים רבוא אותיות התורה (והבן הדברים היטב איך מקשר הכל היטב על־פי התורה הנ"ל).

ועל־כן צוה למנותם. ולכאורה תמוה, הלא מבאר בתורה, שהמנין הוא סכנה, כמו שכתוב (שמות ל, יב): "ולא יהיה בהם נגף" בבני ישראל "בפקד אותם", וכמו שפרש רש"י שם. והצרך לתקן על־ידי השקלים. ומאי כלי האי, 'לא לכתב לא ה"א ולא וא"ו' (פסחים ה.), לא ימנה אותם ולא יצטרך תקון השקלים. אך באמת בודאי ישראל הם למעלה מהמספר ואין ראוי למנותם, כמו שכתוב (בראשית יג, טז): "אשר אם יוכל איש למנות וכו' גם זרעך ימנה". אך מאחר שחטאו בעגל - הכרח למנותם, כי כל החטאים הם בחינות אבדות, כי על ידם אובדים מה שאובדים, בחינת "תאות רשעים תאבד" (תהלים קיב, י). ובמקום ששולט אבדה צריכים מנין ומספר, כי זה בחינת השמירה שמכניסין הדברים במנין ובמספר ושומרים אותם שלא יהיה נפקד ונחסר אחד מהם. ועל־כן לעתיד כשיעשו ישראל רצונו של מקום בתכלית השלמות, ויהיו נמצאין כל האבדות, כמו שכתוב (ישעיה כז, יג): "ובאו האבדים" וכו', ולא ישלט עוד שום אבדה והזק בהם כלל, בודאי אז לא יהיה להם מנין, ויקים: 'אשר אם יוכל איש למנות' וכו'. אבל אחר החטא, שכבר שלטה בהם בחינת האבדה כנ"ל, על־כן המספר הוא תקון גדול, כי המספר הוא בחינת תקון האבדה.

אבל מאחר שיש מספר שהוא בשביל תקון האבדה - בודאי יש כמה וכמה שאורבים לאבד ולהזיק והם מתגרים מאד במספר, כי המספר הוא רק במקום שיש להם אחיזה וכנ"ל. כי במקום שאין להם אחיזה - שם אין מספר כלל וכנ"ל. ועל־כן מאחר ששם יש להם אחיזה, על־כן הם מתגרים מאד בהמספר לקלקלו, חס ושלום, על־כן צוה השם יתברך על השקלים לנדבת המשכן וקרבנות, שעל־ידי־זה מעלין מבהמה לאדם, ומקשרין כל בחינת נקדות התחתונות לנקדות העליונות, שזהו שלמות כל הקרבנות שהיו במשכן ובית־המקדש, שעל שם זה נקרא קרבן - שמקרב ומעלה כל דבר לשרשו, לבחינת נקדה העליונה, עד שנכלל הכל בבחינת אדם, בבחינת (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן וכו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", שיעלה מבהמה מבקר וצאן לבחינת 'קרבנכם' דיקא, דהינו קרבן שלכם שאתם בני אדם, דהינו שיעלה הבהמה בבחינת אדם, שזהו עקר בחינת קרבן, כמובן בכונות (לקוטי תורה להאריז"ל פרשת ויקרא). שצריכין בקרבן להעלות הדומם לצומח והצומח לחי והחי למדבר שהוא האדם וכנ"ל. שעל־ידי־זה מוצאין כל האבדות שהם בחינת כפרת כל החטאים שהיו על־ידי הקרבנות וכנ"ל.

על־כן על־ידי השקלים שבאו בשביל כל זה, על־ידי־זה נתתקן המספר שלא יתגרו בו האורבים - לגרם אבדות, חס ושלום, כמו שכתוב: 'ולא יהיה בהם נגף' וכו'. כי השקלים בשביל המשכן וקרבנות מתקנים כל זה וכנ"ל.

ועל־כן קורין פרשיות אלו של מספר בני ישראל ומחנה הדגלים קדם שבועות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה ה.): 'מנו ועצרו'. כי עקר קבלת התורה שהם כלל כל ההלכות, שהם בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל הוא על־ידי־זה כנ"ל. כי עכשו בעונותינו הרבים אין לנו משכן ולא בית־המקדש ולא מחנה הדגלים, וישראל מפזרים ומפרדים בגולה, ואין לנו חיות כי אם על־ידי התורה, שעל־ידי שאנו קורין פרשיות אלו בתורה קדם שבועות, על־ידי־זה אנו ממשיכין עלינו קדשת ששים רבוא נפשות ישראל, שהיו כלם יוצאי צבא, בחינת 'מלמדי מלחמה', שהלכו כלם במחנה הדגלים סביב למשכן, בבחינת מעשה מרכבה, כמובא, שעל־ידי־זה אנו ממשיכין עלינו קדשתם, שנזכה גם כן להכלל בתוכם, עד שנזכה לבחינת קבלת התורה בשבועות. והעקר להיות בקי בהלכה הנ"ל, שזהו עקר בחינת קבלת התורה, שנזכה לדרכי התשובה באמת לקים מעתה את כל דברי התורה הזאת, וכנ"ל.

וזהו בחינת (שיר השירים ז, א): "שובי שובי השולמית שובי שובי" וכו', שפרש רש"י, שהוא מה שהאמות העולם והסטרא אחרא מסיתין את ישראל לשוב אליהם, חס ושלום. וישראל משיבין להם: "מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים", דהינו מחנה הדגלים, הינו מאחר שכבר זכינו לקדשת מחנה הדגלים, שעל־ידי־זה קבלנו והמשכנו עלינו בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, לחזק עצמנו בכל הנפילות והירידות שבעולם - שוב לא תוכלו להסית ולהדיח אותנו מעבודתו יתברך בשום אפן בעולם, וכנ"ל.

כי עקר האזהרה על סדר מחנה הדגלים הוא: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו" וכו' (במדבר א, נב). וכתיב (שם ב, ב): "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו". וכן שבח הפסוק אותם אחר־כך על זה, כמו שכתוב (שם ב, לד): "כן חנו לדגליהם וכן נסעו" וכו'. הינו שהעקר שכל אחד צריך לזהר לעמד על מקומו, ולא יהרס את הגבול לכנס לגבול חברו, שכל זה בכלל בקיאות בהלכה הנ"ל - שלא יהרס את הגבול. וזה בחינת גדל האזהרה כמה פעמים קדם מתן תורה: "פן יהרסו אל ה' לראות" (שמות יט, כא), כי צריכין להיות בקי ברצוא בקי בשוב. וכל אחד ואחד יש לו בחינת רצוא ושוב לפי בחינתו ולפי הזמן, כי אפלו בבחינת 'רצוא' יש בחינת רצוא ושוב. וכן אפלו בבחינת 'ונפיק' יש בחינת רצוא ושוב. וכן כל אחד נגד חברו, כי בחינת רצוא של זה הוא בחינת ושוב נגד חברו הגדול ממנו. וצריך כל אחד להיות בקי בהלכה, לבלי להרס את הגבול, ובפרט שלא יהיה רודף אחר הכבוד לכנס בגבול חברו בגשמיות. ועל־כן הזהירם: "איש על מחנהו ואיש על דגלו מנגד סביב לאהל מועד יחנו", כי כלם צריכין להיות נכונים איש על מחנהו וכו' סביב לאהל מועד, שהוא בחינת וא"ו הנ"ל, שדרך שם מקבלים מנקדה העליונה לנקדה התחתונה לכל המקום אשר הוא שם לפי מקומו ושעתו, שכל זה הוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, שעל־ידי־זה זוכה כל אחד לילך בדרכי התשובה, שעל־ידי־זה נעשה בחינת אדם שהוא תכלית שלמות המרכבה, שהוא בחינת מחנה הדגלים סביב המשכן, וכנ"ל: