# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/65/6/

כי עקר מציאת האבדות הם על־ידי בחינת כונות אלול, שעל־ידי־זה זוכין למצא זווגו בקדשה וכו' כנ"ל. וכונת אלול הם בחינת התורה "קרא את יהושע" (בסימן ו לקוטי חלק א), עין שם. כי שם מבאר שזהו סוד כונת אלול, עין שם היטב.

וכלל התורה הוא - שצריכין לשוב בתשובה, ואז זוכין לכבוד אלהי. ועקר התשובה כששומע בזיונו ידם וישתק - שיסבל בושות ושפיכות דמים, כדי להכניע הדם שבחלל השמאלי שמהם כל התאוות, שמהם כל החטאים והעוונות, רחמנא לצלן. כי עקר התשובה הוא בחינת 'אהיה', בחינת 'אנא זמין למהוי' (אני מכין את עצמי 'להיות'), שכשרוצה לשוב - הוא מתחיל ומזמין את עצמו שיהיה לו הויה בעולם, כי קדם התשובה עדין אין לו הויה כלל, כי טוב לו שלא נברא (ערובין יג:). וכשרוצה לשוב הוא מתחיל להכין עצמו שיהיה לו הויה בעולם, שזהו בחינת 'אהיה'. אבל קדם התשובה הוא בבחינת 'אחורי פני אהיה' שהוא בגימטריא 'דם' וכו'. והתקון לזה שיהפך 'דם' ל'דם', שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא ידקדק על בזיון כבודו וכו'.

וצריך לאחז תמיד במדת התשובה וכו'. ואפלו אם עשה תשובה שלמה, אף־על־פי־כן צריך לעשות תשובה על תשובה וכו', דהינו על השגתו הראשונה וכו'. וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה. וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שאיתא (זהר פנחס ריג:): 'זכאה מאן דעיל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה', בחינת עיל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך', בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב וכו'. וזה סוד כונת אלול וכו'. ועל־ידי־זה נעשה אדם לשבת על הכסא, כי לית אדם בלא אלף, שהיא נקדה התחתונה ונקדה העליונה והואו שבתוך האלף וכו' וכו', עין שם כל זה היטב.

וזהו בחינת יציאת מצרים, כי יציאת מצרים הוא בחינת תשובה, שהיא בבחינת בינה, שמשם כל בחינת יציאת מצרים, שהיא בחינת שיוצאין ונולדין המחין שהיו בהעלם ובעבור על־ידי החטאים שמשם כל הגליות. ועכשו יוצאין ונולדין ונתגלין המחין והדעת, דהינו שמתחילין לידע להכיר את מי שאמר והיה העולם. ואז נתגלה בחינת 'אהיה', כמו שכתוב (שמות ג, יד): "אהיה שלחני אליכם". אבל בגלות היה בבחינת 'אחורי פני אהיה' שהוא בגימטריא 'דם', שמשם היה כל הגלות, כמו שכתוב (יחזקאל טז, ז): "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך", כמבאר בכונות פסח (פרי עץ חיים, פסח, פרק א), עין שם, שעקר הגלות היתה על־ידי בחינת התגברות הדמים הנ"ל שנאחזין מבחינת אחורי פני 'אהיה', כל זמן שאין זוכין לתשובה.

ועקר התשובה היא לזכות לבחינת עיל ונפיק שהיא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", דהינו שבכל מה שיעבר עליו יהיה מתחזק לשאר על עמדו, ולא יניח עצמו לפל לעולם אפלו אם יעבר עליו מה, ויקים: 'ואציעה שאול הנך', שגם בשאול תחתיות יכולין למצא אותו יתברך, בחינת 'ואציעה שאול הנך'. וכמבאר שם בסוף התורה, בענין באור כונת אלול, עין שם.

אבל בשעת יציאת מצרים, עדין לא נזדככו ישראל לגמרי ויצאו קדם הקץ, כמובא. וכמו שכתוב (שיר השירים ב, ח): "מדלג על ההרים" וכו', שדלג על הקץ. שבשביל זה נקרא 'פסח', שפסח ודלג וגאלם ברחמיו, אף־על־פי שעדין לא היו ראויים לגאלה. ועל־כן הכרחו לצאת בחפזון. ובשביל זה צריכים לאכל מצה שהיא בחינת חפזון, הינו כי עדין לא זכו לדרכי התשובה בשלמות, כי עדין לא היו בקיאים בהלכה, כי עדין לא קבלו את התורה, כי כל הגאלה היתה בבחינת חפזון שהוא בחינת רצוא, כי כל הגאלה היתה בבחינת אתערותא דלעלא, בחינת הארה עליונה שהאירה עליהם באור גדול ברחמיו, אבל לא היתה אלא לפי שעה, כמובא (פרי־עץ־חיים, פסח, פרק א). ואחר־כך חזר ונסתלק תקף ההארה הזאת, והצרכו לחזר ולהטהר עצמם מזהמת וטמאת מצרים בהדרגה כסדר, שזהו בחינת ושוב, בחינת נפיק, שאז עקר הנסיון של אדם.

כי כן מתנהג עם כל אדם, שבתחלה כשרוצה להתקרב להשם יתברך - מאירין עליו מלמעלה אור גדול ומסיעין לו מלעלא, ומתחיל להתפלל בחיות והתלהבות וכו'. אבל אחר־כך נופל מזה, ועובר עליו מה שעובר, ואז הוא בבחינת ושוב, בבחינת ונפיק, ואז צריך להתחזק ביותר בלי שעור. וצריך להיות בקי בזה היטב היטב לבלי להניח את מקומו, בבחינת בקי בהלכה הנ"ל.

ומחמת שבשעת יציאת מצרים עדין לא זכו לבקיאות אלו בשלמות, והיתה הגאלה רק בבחינת רצוא כנ"ל, שהיא בחינת חפזון, על־כן צריכין לאכל מצה שנאפית בחפזון, עד אשר אחר־כך מתחילין לספר ימי הספירה, ואז חוזרין ומטהרין עצמן מטמאת מצרים בהדרגה כסדר, ואז מתחילין להמשיך בחינת בקי בשוב. וזהו עקר בחינת קריעת ים־סוף, שהיא בחינת תקון מחין דקטנות מאד, כמו שכתוב בכונות (שם פרק ח). כי אז רדפו המצרים אחריהם והיו בסכנה עצומה בגשמיות וברוחניות, כי מאחריהם רדפו המצרים ומלפניהם היה הים סוער, ומצדדיהן היו נחשים ועקרבים וחיות רעות שבמדבר, שעל זה נאמר (שם ב, יד): "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח ב). ועל־ידי שהיו ישראל חזקים באמונה ותפסו אמנות אבותם, ויצעקו אל ה' וקפצו לתוך הים, על־ידי־זה השלימו דרך התשובה שהוא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב וכו'.

כי זכו להתחזק ולשאר באמונתם אף־על־פי שעבר עליהם מה שעבר. ועל־ידי־זה זכו לקריעת ים־סוף, שהוא בחינת (ישעיה מג, טז): "הנותן בים דרך". 'דרך' דיקא, שהוא בחינת סוד כונת אלול, שהוא תקון הברית, שהוא בחינת מציאת האבדות הנ"ל, כי שתי פעמים 'בקי' בגימטריא 'דרך', כמו שכתוב בהתורה הנ"ל.

ועל־כן אז דיקא אחר שביעי של פסח שהוא קריעת ים־סוף, אז דיקא התר החמץ, כי אין צריכין עוד לאכל מצה לבד שהוא בחינת חפזון, בחינת רצוא, כי כבר תקנו הדרך, כי תקנו גם בחינת ושוב, והתחילו להיות בקיאים בהלכה. ועל־כן אז אין צריכין חפזון. ועל־כן אז התר החמץ על־ידי תקון בחינת שני הבקיאות הנ"ל, שהוא רצוא ושוב, 'אם אסק שמים ואציעה שאול', שעל־ידי־זה מתקנין כל המחין דקטנות שנאחזים בבחינת חמץ כמובא. ועל־כן אז התר החמץ על־ידי קריעת ים־סוף, שעל־ידי־זה נמשך בחינת דרך התשובה הנ"ל, בחינת 'הנותן בים דרך' כנ"ל. ועין בתחלת סימן פז הנ"ל, שם מבאר, שכל כונת אלול שהם תקון האבדות הנ"ל הם בחינת 'הנותן בים דרך', עין שם. שזהו בחינת קריעת ים־סוף כנ"ל. כי מקרא זה 'הנותן בים דרך' נאמר על קריעת ים־סוף כמו שפרש רש"י שם (ישעיה מג, טז):