# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1774/65/7/

ולבאר הענין יותר, כי גדול הפרות והצמחים בכל שנה הוא בבחינת מציאת האבדות וכנ"ל. כי האבדות הם בחינת ניצוצות הקדושים שנאבדו ונדחו למקום שנאבדו ונדחו על־ידי התאוות רעות כנ"ל, שצריך כל אחד להשתדל לחפשם ולבקשם מאד. והשם יתברך ברחמיו בכל שנה, מסבב סבות בתחבולותיו, שעל־ידי כח הצדיקים והכשרים אמתיים שבכל דור מתקים העולם ומגדל הצמחים בכל שנה, שעקר צמיחתם וגדולם הוא כפי ברור האבדות הנ"ל שרבם נעלמים בהפרות והצמחים, כמובן מדבריו הנ"ל. כי הניצוצות שהם בחינת האבדות הנ"ל, אי אפשר לבררם בפעם אחת ולא בשנה אחת, רק צריכין ברורים הרבה וחפוש ובקשה הרבה בכל יום, ובכל שבוע, ובכל חדש ובכל שנה. וכמובן מזה בכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער יט, פרק א). ומשם גדלים כל הפרות והצמחים בכל שנה.

ועל־כן הקבע פסח בזמן האביב כנ"ל, כי בזמן האביב, שהתבואה מתבשלת באביה, אז הוא זמן גאלת מצרים, כי הגאלה הוא בבחינת מציאת האבדות כנ"ל, שהיא בזמן האביב, דהינו בזמן בשול התבואה, שאז צומחין ועולין בחינת האבדות הנעלמים בהתבואה, כי כפי צמיחת הצמחים מעט מעט עד שעולין מן הארץ, עד שמגיעין סמוך לבשול, ואחר־כך מתבשלין לגמרי, ואחר־כך מגיע זמן הקציר, ואחר־כך זמן האסיף - לאסף התבואה לתוך הבית. וכמו כן מתבררין ועולין וצומחין האבדות הנ"ל, ונשלמין ונתתקנין בתקון אחר תקון, עד שנגמר תקונם שהוא בעת האסיפה אל הבית.

וזה בחינת מצה ואסור חמץ שהוא מחמת החפזון, כמו שכתוב (דברים טז, ג): "שבעת ימים תאכל מצות לחם עני כי בחפזון יצאת". הינו שהקדוש־ברוך־הוא ברחמיו דלג על הקץ וגאלם קדם שהיו ראויים לגאלה כנ"ל.

ועתה על־פי הנ"ל מבאר ומובן הענין למשכיל היטב, כי כמו שהתבואה בזמן האביב היא קרובה לגמר בשולה, אבל אף־על־פי־כן עדין לא נתבשלה ונגמרה לגמרי, שזהו בחינת מה שהניצוצות שהם האבדות שבהתבואה והצמחים, עדין לא נגמר תקונם לגמרי וכנ"ל, כמו כן ממש היו ישראל באותו העת, שכבר נתתקנו ונמצאו כמה אבדות על־ידי גלותם רד"ו [מאתים ועשר] שנה, אבל לא נגמר תקונם לגמרי. כי הכל אחד. כי תקון נפשות ישראל הוא כפי מציאת ותקון האבדות שהם הניצוצות, שזה עקר תקון האדם לברר ניצוצות, דהינו למצא האבדות וכנ"ל. וישראל באותו העת של הגאלה כבר נתתקנו ונתעלו על־ידי מציאת כמה אבדות, אבל עדין לא נמצאו כלם וגם אותם שנמצאו - עדין לא נגמר תקונם בתכלית השלמות, וגם התקון לא היה על ידם בעצמם, כי אם בחסדו הגדול שהאיר עליהם אור גדול מלמעלה שלא בהדרגה ושלא כסדר, כמובא בכונות.

וזה בחינת חדש האביב ממש, שבו יצאו ממצרים, כי אז בזמן האביב התבואה והצמחים קרובים וסמוכים מאד לתקונם ובשולם, אבל עדין לא נגמרו לגמרי. והשם יתברך ברחמיו דלג על הקץ וגאלם מיד בחפזון, אף־על־פי שעדין לא נגמר תקונם לגמרי, כמו שכתוב: 'כי בחפזון יצאת' וכו'. כי לא היה אפשר להמתין עוד, כמו שכתוב (שמות יב, לט): "ולא יכלו להתמהמה" וכו'.

ובשביל זה היה משה רבנו ממאן הרבה בתחלת שליחותו, כמבאר שם בהפרשה, ולבסוף אמר (שם ד, יג): "שלח נא ביד תשלח", ופרש רש"י שם: שאין סופו להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד וכו'. כי משה רבנו ראה וידע, שעדין לא נגמר התקון ועדין הם עתידים לחטא הרבה, ומחמת זה יהיה מה שיהיה שלא יכניסם לארץ. ואחר־כך יהיה נחרב הבית פעם ראשונה ושניה, ולא יהיה נגמר התקון עד שיבוא משיח צדקנו. על־כן היה מהראוי שיתעכבו שם עוד עד שיהיה נגמר תקונם בשלמות, ואז היתה גאלה שלמה שאין אחריה גלות.

אבל השם יתברך מלא רחמים וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, והוא יתברך ידע בחכמתו העמקה, כביכול, כמו שכתוב (תהלים צב, ו): "מאד עמקו מחשבתיך", שאי אפשר להתמהמה עוד אפלו כרגע, כי אף־על־פי שעדין לא נטהרו לגמרי, ויהיה מה שיהיה, אף־על־פי־כן ההכרח לגאלם מיד דיקא, כי אם יתמהמהו עוד, יהיו נשארים שקועים שם במצרים, כמובא מזה. כי יש אבדות הרבה שנאחז בהם הזהמא כל כך, שאם היו מתמהמהים עוד כרגע במצרים היו נשארים שם לגמרי. ועל־כן היה ההכרח להופיע עליהם אור גדול מלמעלה ולגאלם מיד, ואף־על־פי שעדין לא נטהרו בשלמות, ומחמת זה ארבו עליהם הבעל דבר וכל הסטרין אחרנין, אף־על־פי־כן על־ידי הארת הגאלה שהיתה אז, על־ידי־זה החיה אותם האבדות ונשאר בהם רשימה קדושה לנצח עד שסוף כל סוף ישובו כלם למקורם.

וזה הענין השם יתברך ברחמיו נוהג בחסדו בכל דור, על־ידי גדולי מבחרי הצדיקים, שיש לפעמים שחוטפין אנשים ומוציאין אותם ממקומות מגנים ומלכלכים מאד מאד, ומתחילים לטהר אותם ולקרבם להשם יתברך. אבל יש הרבה שנופלים אחר־כך יותר, רחמנא לצלן, ואף־על־פי־כן הם משתדלים לקרב בכל פעם יותר. ויש בענין זה פלאות הרבה פלאי פלאות - נפלאות תמים דעים.

אבל הכל הוא על־פי הנ"ל, שזהו בחינת יציאת מצרים קדם הקץ, שעל־ידי־זה התגרה בהם הבעל דבר אחר־כך הרבה, אבל אף־על־פי־כן "ימין ה' רוממה" - ולעולם ידו על העליונה, כי הוא יתברך ידע מכל זה, ואף־על־פי־כן ההכרח לגאלם ולהוציאם מיד, כי אם לאו - יאבדו לגמרי, חס ושלום, וכנ"ל.

וזה בחינת אכילת מצה ואסור חמץ, שהוא מחמת החפזון הזה, כמו שכתוב: 'כי לא יכלו להתמהמה', כי מציאת האבדות וברור הניצוצות הוא כפי צמיחת התבואה ותקון הלחם, וכל זמן שהתבואה יוצאת מן הארץ וצומחת וגדלה ביותר - נמצאין ועולין האבדות ונתתקנים ביותר. וכן בכל פעם ופעם, עד זמן האביב שהוא זמן הבשול. ואחר־כך צריכין תקון הקצירה והאסיפה וטחינה וברור וכו', עד שנעשה לחם. כי הכל כפי מציאת האבדות שהוא בחינת ברור הניצוצות. ועל־כן יש כמה מצוות בפת, בחרישה וזריעה וקצירה ולישה וכו',

כי זה ידוע, ש'את זה לעמת זה עשה אלהים'. על־כן בכל פעם שמוצאין איזה מציאה ומתחילין להוציאה ולבררה ולהעלותה, תכף הסטרא אחרא כרוכה אחריה ומתגרה בה ביותר, כי היא מתגברת בכל פעם שרואה שרוצין להוציא בלעה מפיה. וכל מה שמעלין אותה יותר - מתגברת ביותר, עד שבסוף, בשעת גמר התקון ממש שרואה שרוצים להוציאה לגמרי, אז מתגבר ביותר ויותר ומתפשט מאד מאד בכל כחותיו, רחמנא לצלן. כדרך שני אנשים הנלחמים זה בזה, שכשרואה ששכנגדו מתגבר עליו, אזי הוא מתגבר ביותר ויותר בכל כחותיו, וכמובא בדברינו מזה (בסימן סה, ובשיחות הר"ן סימן י). ועל־כן יש כמה מצוות בפת, כי על־ידי המצוות האלה שבפת - מכניעין הסטרא אחרא בכל פעם, ומקדשין הניצוצות שיוכלו לעלות בשלמות.

וזה בחינת מה שצריכין לאכל מצה בפסח, כי עקר גמר תקון האבדות והניצוצות שבתבואה הוא כשנעשה לחם, שאז ראוי לאכילת אדם להחיותו לברך עליו. ועל־כן אז בשעת הגמר בעת שסמוך שיהיה נעשה לחם, אז מתגברת ומשתטחת הסטרא אחרא מאד.

וזהו (הושע ז, ד): "מלוש בצק עד חמצתו", כי זה רואין בחוש, שחמץ טוב ומטעם לאכילה יותר ממצה, כי מצה הוא לחם שעדין לא נגמר תקונו שזה עקר שם מצה. ועל־כן קראו רבותינו ז"ל גם העור שאינו נגמר תקונו בשם 'מצה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת עט.): 'מצה ודפתרא'. ועל־כן באמת רב אכילת האדם תמיד הוא לחם חמץ דיקא, כי אז כשנתחמץ העסה אז הוא גמר תקונו, אבל ישראל־עם קדוש הבדילם השם יתברך מכל הטמאות, ואסורים לאכל שום מאכל שאין בידם לבררו מאחיזת הסטרא אחרא, שזהו טעם כל מאכלות האסורות.

וזהו בחינת גדל האסור של חמץ בפסח, כי אז התקון של האבדות הוא רק בבחינת 'אביב' שהוא בחינת מצה, דהינו שכבר הם סמוכים מאד לתקונם, אבל עדין לא נגמר תקונם לגמרי כנ"ל. ועל־כן צריכים לאכל אז מצה דיקא, דהינו תכף כשלשין העסה קדם שמתחלת להתחמץ, כי אין לנו כח עתה לברר ולהעלות האבדות, כי אם עד בחינת מצה, אבל הברור שצריכין להלן יותר 'מלוש בצק עד חמצתו' - זה אין כח בידינו עתה לברר, ואם ימתין, חס ושלום, עד שתתחיל להתחמץ, חס ושלום, לא די שלא יברר, אף גם תתאחז בו הסטרא אחרא מאד מאד, כי היא אורבת עתה מאד מאד להתאחז בהאבדות, מחמת שרואה שמוציאין אותם מפיה. אבל בחמלת ה', מגדל ההארה שמאיר אז בחסדו אין כח להסטרא אחרא על האבדות כלל.

אבל התקון של ההארה הגדולה הזאת הוא רק בבחינת מצה בבחינת חפזון, על־כן בהמצה נמשכין עתה כל הקדשות וכל האורות הגדולים המאירין עתה בפסח, כי כלולים בתוכה כל האבדות שנמצאו, שהם ניצוצות קדושות, שכשעולים - הם אורות גדולים, שמאירין הרבה בכח ההארה הגדולה שמאיר עליהם עתה, אבל תכף כשימתין עוד, חס ושלום, עד שתתחיל העסה להתחמץ, תחזר ותתעורר הסטרא אחרא הכרוכה אחר החמץ ביותר, מחמת שאז הוא גמר תקון הלחם לגמרי, וזה אי אפשר להכניע עתה. על־כן אסור החמץ בפסח חמור מאד, כי שם אחיזת כל הסטרא אחרא עתה בפסח.

ועל־כן רגיל בדברי רבותינו ז"ל לכנות תמיד שם היצר־הרע והסטרא אחרא בשם 'חמץ ושאור', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.): 'רצוני לעשות רצונך אך שאור שבעסה מעכב אותי' וכו' וכן הרבה. כי היצר־הרע והסטרא אחרא כרוכים ביותר בעת גמר התקון האחרון, שהוא 'מלוש בצק עד חמצתו'.

אבל אחר קריעת ים־סוף, שאז נפלו הסטרא אחרא שהם המצרים לגמרי, וכבר נתקדשו ישראל הרבה על־ידי ימי הספירה שהתחילו וזכו ליראה ואמונה כמו שכתוב (שמות יד, לא): "ויראו העם את ה' ויאמינו בה'" וכו'. וראו והשיגו על הים מה שהשיגו וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח ג). על־כן אחר־כך יכולים לתקן גם החמץ. ועל־כן אז התר החמץ. אבל בשעת יציאת מצרים שאז עקר עלית האבדות על־ידי הארת חסדו, ועדין אין כח לתקן החמץ כנ"ל, על־כן אז כרוכה הסטרא אחרא בהחמץ מאד מאד, ועל־כן אז אסור החמץ בבל יראה ובל ימצא, וכנ"ל: