# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/61/2/

ומעתה מישב היטב ונכון מאד דברי הפוסקים שכתבו הטעם שאין מברכין אחר הריח, כי הוא דומה לנתעכל המזון במעיו, עין שם (ב"ח ארח חיים סימן רטז). כי משרש טעם אחד אין מברכין אחר המזון שנתעכל ואחר הריח כנ"ל. ועל־כן יש דעה (שם סעיף יד): שאין מברכין על ריח אתרוג של מצוה. כי מאחר שהקצה למצותו - כבר יצא מכח המדמה ועלה אל קדשת המצוה, על־כן אין הריח מלבש עוד בכח המדמה, ועל־כן אין צריך ברכה כנ"ל. וזה שמברכין במוצאי שבת על הבשמים - כדי לחזק הנשמה, כמובא (זהר ויקהל רח:). כי בשבת, הנשמה, דהינו המח - נזון תחלה והכבד נכנע, כמו שכתב רבנו בסימן נז. ובמוצאי שבת, שאז מתחיל שליטת הכבד, על־כן מחזקין את המח על־ידי הריח, שאינו עולה כי אם אל המח כנ"ל. וזה שתקנו (עין בעל שם טוב, יתרו כה) לומר בכניסת שבת "הודו לה'" (תהלים מזמור קז), כי בשבת הוא שליטת השכל, ובחל הוא שליטת כח המדמה כנ"ל. ועל־כן כשרוצין לעלות מן המדמה אל השכל - צריך להזכיר שבח ה' כדי להכניע אותם כנ"ל: