# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/63/2/

ועל־כן על כל הדברים צריכין לברך תחלה וסוף, כי ברכה ראשונה היא בשביל להרים הדבר שאוכל ושותה לשרשו, כי בברכה ראשונה מגלין שהשם יתברך ברא את הדבר הזה, כמו שמברכין: 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה' וכו', ובזה מגביהין ומרימין הניצוצות והחיות שיש בזה הדבר לשרשו, על־ידי שמגלין שהשם יתברך בראו. ואזי נתברר הטוב שיש באותו הדבר, כי הרע שהיה נאחז בו מתחלה, נופל ונתבטל על־ידי שמגלין שהשם יתברך ברא אותו הדבר, ואזי נתרומם ונתגלה הטוב. ואזי ראוי הדבר לאכילת אדם. ואחר־כך כשאדם אוכל אותו הדבר, אזי צריך לברך ברכה אחרונה, והברכה אחרונה היא שמברכין להשם יתברך על שהוא זן ומפרנס אותנו בטובו, כי בברכה ראשונה מברכין להשם יתברך על שברא אותו הדבר, ובברכה אחרונה מברכין אותו יתברך, על שהזמין אותו הדבר לנו, וזן ומפרנס אותנו בחסדו ובטובו. כמו שאנו אומרים בברכת המזון: הזן את העולם כלו בטובו וכו'. וכן בברכה אחרונה של פרות, שמברכין על שברא די מחסורנו להחיות נפשנו, כמו שמברכין: בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי וכו'.

ועקר שביעת האדם, דהינו שביעת הנפש, בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", הוא רק בחינה הנ"ל, דהינו בחינת הבטול הנ"ל. כי על־ידי מה שהאדם אוכל ושותה בקדשה ובטהרה כראוי, על־ידי־זה נתוסף הארה בנפשו, על־ידי הניצוצות והנפשות של המאכל שעולים ונכללים בנפשו, ואזי על־ידי תוספת הארה שמקבל נפשו על־ידי הטוב של הדבר שאוכל, שנתברר ונתרומם על־ידי הברכה ראשונה כנ"ל, ואזי על־ידי־זה מאיר נפשו ביותר וזוכה לבוא לבחינת בטול הנ"ל בבחינת רצוא ושוב כנ"ל. וזה עקר שביעת איש הישראלי בבחינת: 'צדיק אכל לשבע נפשו', שביעת הנפש זה בחינת הזריחה והרשימו של הבטול הנ"ל בבחינת (ישעיה נח, יא): "והשביע בצחצחות נפשך", כי הזריחה של הבטול היא בחינת אורות הצחצחות, וכמובן כל זה בדברי רבנו ז"ל במקומות אחרים (סימן כד), עין שם.

וזה בחינת (שמות כד, יא): "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", שעל־ידי אכילה ושתיה זוכין לחזות בנעם ה' - מי שזוכה לאכל כראוי. וזה בחינת (שם יח, יב): "לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים". ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.): 'כל הנהנה מסעדה שתלמידי חכמים מסבין בה כאלו נהנה מזיו השכינה', שזהו בחינת עולם הבא, שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (שם יז.), כי על־ידי אכילה בקדשה זוכין לבחינת בטול הנ"ל, שהוא בחינת תענוג עולם הבא בבחינת 'צדיק אכל לשבע נפשו', בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" כנ"ל, וכמובא במקום אחר (סימן ה' תנינא; שיחות הר"ן סימן כד), וזה בחינת הארת הרצון שזוכין בשעת אכילה (בלקוטי תנינא סימן ז).

וזה בחינת ברכת המזון וברכה אחרונה של אחר האכילה, שעל־ידי־זה שמברכין להשם יתברך על שזן ומפרנס אותנו בטובו, על־ידי־זה נמשך עקר השביעה, כי עקר השביעה נמשך על־ידי ברכת המזון וברכה אחרונה שעל־ידי־זה נמשך ברכה ושביעה, כמובא, הינו שביעת הנפש הנ"ל - שהוא בחינת הבטול כנ"ל, בחינת 'והשביע בצחצחות נפשך' כנ"ל. וזה בחינת ברכת 'הטוב והמטיב' שמברכין בברכת המזון, זה בחינת עולם הבא שאז יהיה כלו הטוב והמטיב כנ"ל. נמצא, שעל־ידי ברכה אחרונה שאחר האכילה, על־ידי־זה זוכין להנות מזיו השכינה, שהיא בחינת כלו הטוב והמטיב, בחינת עולם הבא, בחינת "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", כנ"ל.

וזה בחינת "אין טוב לאדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח ולראות טוב" (קהלת ח, טו), דהינו כשזוכין לבחינת הבטול אל התכלית הטוב על־ידי אכילה ושתיה, בבחינת (תהלים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'", ואז זוכין לשמחה כנ"ל, שהוא כלי לקבלת התורה כנ"ל, וזה בחינת: 'לאכל ולשתות ולשמח ולראות טוב', כנ"ל.

וזה בחינת אכילת מן, בחינת (מכילתא בשלח) "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן", כי אכילת מן היא בחינת אכילה הנ"ל, בחינת (שמות טז, לא טו): "ויקראו בית ישראל את שמו מן כי לא ידעו מה הוא", בחינת (דברים לד, ו): "ולא ידע איש" וכו' שהוא בחינת בטול הנ"ל, שאז כשנתבטל, אפלו הוא עצמו לא ידע, כמו שכתב רבנו במאמר "אנכי" (סימן ד) וכנ"ל. וכשזוכין לאכילה כזו - זוכין על־ידי־זה לקבל את התורה על־ידי הרשימו של הבטול ועל־ידי השמחה וכו' כנ"ל. וזהו בחינת: 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', כי על־ידי אכילה הנ"ל בחינת אכילת מן, דהינו שזוכין לבחינת בטול אל האין סוף על־ידי האכילה כנ"ל, על־ידי־זה זוכין לקבלת התורה, כנ"ל: