# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/64/1/

והנה על־פי הדברים האלה יבין המשכיל קצת, שאין שום יאוש בעולם כלל, כמו שכתב רבנו ז"ל כמה פעמים (לקוטי תנינא סימן עח ועוד), ומכל הנפילות והירידות יכולים לעלות, והירידה תהיה תכלית העליה. והכל בכח הצדיק האמת - שיכול להתפלל תפלה־בבחינת־דין שהוא בעל כח גדול, שזאת התפלה היא עומדת להסטרא אחרא בבית הבליעה שלה, שעל־ידי־זה מכרחת הסטרא אחרא להוציא כל הקדשות שבלעה וכו' וכו' כנ"ל. ואף־על־פי שזה הענין אין מי שיחגר מתניו לעמד במלחמה זאת, כי אם הצדיק האמת הגדול במעלה מאד שהוא בעל כח גדול, שהוא בטוח בכחו שלא תוכל הסטרא אחרא לבלע אותו, אדרבא, הוא יוציא על־ידי תפלתו כל הקדשות מהסטרא אחרא, כי תעמד בבית הבליעה שלה וכו' כנ"ל, אבל אף־על־פי־כן בכח הצדיק האמתי נמצאת בחינה זאת גם בשאר בני האדם.

וזהו בחינת מה שאנו רואים כמה אנשים שהם רשעים גדולים כמה שנים, ועוברים עברות גדולות וחמורות, רחמנא לצלן, ואחר־כך נתעוררים בתשובה, ונעשים בעלי תשובה גמורים, כמובא כמה מעשיות כאלה בגמרא ומדרשים ושארי ספרים. וכמעשה דרבי אליעזר בן דורדיא (עבודה־זרה יז.) ונתן צוציתא (שבת נו:), וכיוצא באלה מעשיות הרבה מאד בכל דור ודור. ולכאורה תמוה הדבר מאד, הלא 'עברה גוררת עברה' (אבות ד, ב), וכל מה שעובר עברה יותר הוא נופל בידי הסטרא אחרא יותר, ומאין בא שלבסוף יתגבר נגד הסטרא אחרא ויחזר בתשובה. אך הוא על־פי הנ"ל, כי באמת בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כח גדול לעמד כנגד היצר־הרע וחילותיו, כי אם לא היה כח באדם לעמד כנגד היצר־הרע - לא היה הקדוש־ברוך־הוא נותן לו יצר הרע כזה, כי אין הקדוש־ברוך־הוא בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה־זרה ג.). וכמו שכתב רבנו ז"ל (לקוטי תנינא סימן מו), שאין מי שיהיה לו מניעות שלא יוכל לעמד בהם. וכמו שכתוב (בראשית ד, ז): "ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" - אם תרצה תתגבר עליו, עין שם בפרוש רש"י.

על־כן צריכין לדעת ולהאמין, שבודאי כל אחד ואחד מישראל, אפלו הפחות שבפחותים - הוא בעל כח גדול לעמד כנגד היצר־הרע שלו, ועקר כל החטאים והתאוות שהאדם נלכד בהם, חס ושלום, היא רק מחמת שטות שאינו יודע מכחו וכו', כמבאר בדברי רבנו ז"ל בנעימת החרוזים שלו הנדפסים בתחלת ספר לקוטי מוהר"ן וזה לשונו: חזק ונתחזק, ואל תהיה כפיל הגדול וכגמל וכו', וכל זה מחמת שטות שאין יודע מכחו וכו'.

וזהו בחינת מה שכתב רבנו ז"ל בהתורה "תקעו" הנ"ל (אות ב) - שעקר תאות נאוף שהוא כלל כל החטאים, רחמנא לצלן, נמשך רק ממחין דקטנות וכו', עין שם. כי הבעל דבר מתגבר עליו עד שמפילו לבחינת מחין דקטנות, חס ושלום, דהינו שנקטן מחו ונחלש דעתו עד שאינו יודע מכחו, ונדמה לו שאי אפשר לו לעמד כנגד תאוה זאת. כי עקר הגבורה הוא בלב, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן רמט, ובתנינא סימנים מג, מו), ומי שלבו חזק יוכל להתגבר בכחו כנגד כל התאוות שבעולם ואפלו כנגד תאות נאוף, כמו שראינו כמה צדיקים וכשרים שעמדו בנסיון. רק עקר נפילת כל הנופלין לתאוות רעות הוא רק מחמת בחינת מחין דקטנות, דהינו שנקטן מחו עד שאינו יודע מכחו. כי עקר הכח הוא על־ידי חכמה שבמח, כי 'חכמה' הוא אותיות 'כח מה', ו'מה' בגימטריא 'אדם', שעקר כח האדם הוא החכמה, כמו שכתוב (קהלת ז, יט): "החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר". הינו שעקר הכח להיות עז כנמר כנגד כל התאוות והפתויים, הוא רק על־ידי חכמה אמתית, שהוא בחינת מחין דגדלות, כי המחין הם בחינת מחצות פרוסות כנגד תאות נאוף, כמבאר בהתורה הנ"ל.

הכלל, שהאדם צריך להאמין מאד בכחו, וידע באמונה שלמה, שבודאי יש בכח שכלו ומחו לעמד כנגד תאות נאוף, שהוא עקרא דיצרא בישא (עקר היצר הרע) (זהר ויקרא טו:), כי המח והשכל הוא הנשמה, כמו שכתוב (איוב לב, ח): "ונשמת שדי תבינם", כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן לה). והנשמה של איש הישראלי, אפלו של הפחות שבפחותים בודאי היא יכולה לעמד כנגד כל העולם עם התאוות: