# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/64/21/

וזה בחינת (בראשית א, ב): "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". ודרשו חכמינו ז"ל: 'דא רוחו של משיח' (זהר ויחי רמ.). הינו בחינה הנ"ל, שגם בתחלה כשהיה העולם תהו ובהו וחשך, היה אז תכף קיום העולם על־ידי רוחו של משיח שיבוא בקץ העולם, כי השם יתברך מגיד מראשית אחרית וממשיך תקון העולם בעת החרבן והגלות מקץ האחרון, שהוא בחינת רוחו של משיח, שהוא עקר תקון העולם בסוף קץ האחרון, וממנו ממשיך תקון לקיום העולם גם בעת החרבן והגלות, ובלא זה - לא היה לנו שום קיום, חס ושלום, בתקף הגליות, ובפרט בגלות הארך המר הזה, אשר ירדנו פלאים בגשמיות ורוחניות, וכל אחד ואחד ירד ונפל למקום שנפל, כמו שיודע כל אחד בנפשו, ולולא ה' שהיה לנו, שהוא ממשיך עלינו גם עכשו בתקף עמק נפילתנו וגלותנו הארה נפלאה בהעלם גדול מרוחו של משיח, שיבוא במהרה בימינו, לולא זאת כבר אבדנו בענינו.

וכל זה מרמז בפסוק 'והארץ' הנ"ל, כי רבותינו ז"ל דרשו פסוק זה על כל הגליות שמרמזים בתהו ובהו וחשך וכו', כמבאר במדרשים (בראשית רבה ב, ד). אך כל הקיום שלנו בגליותנו בפרט בגלות הזה הוא על־ידי בחינת 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים - דא רוחו של משיח', שמרחף על פני מימי התהום שלא יבלעו אותנו לגמרי, חס ושלום, שעל־ידי־זה לבד יש לנו קיום. הינו כנ"ל, שהשם יתברך ממשיך הקדשה מהתכלית האחרון כדי שיהיה לנו כח להתגבר להתעורר לשוב אליו יתברך, וכנ"ל: