# מב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/64/42/

וזה בחינת ארבעה צריכין להודות, שהם: הולכי מדבריות, והיוצא מבית האסורים, וחולה שנתרפא, ויורדי הים כשיגיעו ליבשה. וסימנך: 'וכל ה חיי"ם יודוך סלה' וכו' [ח' ולה, י' ם, י' סורים - הינו חבוש בבית האסורים, מ' דבר], כמבאר בשלחן ערוך סימן ריט. כי כל אלו הארבעה צריכין להודות, בשביל הנסים שנעשו להם. וכל הנסים, הם השגחה ונפלאות הבורא יתברך שמו. וכלם נמשכין מבחינת חדוש העולם שלעתיד, שאז יתנהג העולם בבחינת ארץ־ישראל, שהנהגתה על־ידי עיני ה' תמיד, דהינו בחינת השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע. ומשם נמשכין כל הנסים והנפלאות, שנעשין אפלו עכשו בעולם הזה, כמובן בדברי רבנו ז"ל בהתורה (סימן רנ) על מאמר רבותינו ז"ל (ברכות נט.): 'ומוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו' וכו', עין שם. ובשביל זה כל אלו הארבעה הנ"ל שנעשו להם נסים שנצולו מסערת הים או מן החלי וכו' בהשגחתו ונפלאותיו יתברך, כתיב בהם במזמור ק"ז: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני־אדם", 'חסדו ונפלאותיו' דיקא. זה בחינת הנהגה של חדוש העולם שלעתיד שהוא בחינת חסד, בחינת (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה". שאז יתנהג העולם בבחינת נפלאות והשגחה וכו', כמבאר בהתורה "תקעו תוכחה" הנ"ל. כי מבחינת ההנהגה של לעתיד שהוא בחינת חסד כנ"ל, בחינת 'עולם חסד יבנה', שאז יתנהג העולם בבחינת נפלאות, משם נמשכין כל הנסים והנפלאות שנעשין בעולם הזה כל ימי עולם. וזהו: 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו'. 'חסדו ונפלאותיו' דיקא כנ"ל. כי כל הצרות שעברו על אלו הארבעה הצריכין להודות, כלם נמשכין מפגם שפוגמין בהצדיק, שהוא בחינת פגם ארץ־ישראל, כי מי שזוכה לחפש ולבקש את הצדיק האמת כראוי, עד שזוכה להתקרב אליו, על־ידי־זה זוכה לאמונה שלמה כנ"ל, שעל־ידי־זה זוכה לבחינת חדוש העולם שלעתיד, שזהו בחינת ארץ־ישראל בחינת ההנהגה של השגחה ונפלאות וכו' כנ"ל.

נמצא, שעל־ידי הצדיק זוכין לארץ־ישראל, ואז זוכין לאמונה שלמה - להאמין בהשם יתברך בשלמות, שהשם יתברך חדש את העולם יש מאין, ועתיד לחדש את עולמו, והוא יתברך משגיח בעולם בכל עת בהשגחה פרטית וכנ"ל. אבל מי שפוגם בזה, דהינו שאינו משתדל להתקרב לצדיקי אמת, ואינו מתיגע לחפש ולבקש את הצדיק תמיד עד שימצאנו, על־ידי־זה פוגם באמונה ובארץ־ישראל וכנ"ל, ועל־כן עוברין עליו כל הצרות הנ"ל של כל הארבעה הנ"ל שבהם כלולים כל הצרות, רחמנא לצלן.

כי עקר הצרה והסכנה של כל הארבעה הנ"ל שהם: הולכי מדבריות וחולים וכו', עקר הוא צרות וסכנות הנפש שהיא רחוקה מאביה שבשמים, שעליו נאמרו כל הדברים הנאמרים במזמור הנ"ל כמובן לכל משכיל, וכבר מובא מזה בספרים. וכמובא מזה בדברי רבנו ז"ל (בסימן קסג) שכל אלו הארבעה הנ"ל מרמזין על צרות הנפש, שהיא תועה במדבר בישימון דרך, כל זמן שאינה זוכה להתקרב להצדיק האמת ולילך בדרכיו. והיא כמו חבושה בבית האסורים, שהיא כבושה בגולה בין מאסר התאוות והמדות רעות. והיא חולה חולת הנפש, בבחינת (שיר השירים ב, ה): "כי חולת אהבה אני". והיא כמו יורד בים בעמק מצולת הים ועולה שמים ויורדת תהומות, כמו שכתוב (תהלים סט, ג): "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבלת" וכו'. וכמבאר מזה בסימן הנ"ל.

נמצא שכל אלו הארבעה הם בחינת צרות הנפש. ובאמת הכל אחד, כי גם כל היסורין והסכנות והצרות העוברין על האדם בגשמיות, חס ושלום, כלם הם בחינת צרות הנפש, כי 'אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון' (שבת נה.). ועקר היסורים הם העוונות, כמו שכתב רבנו ז"ל בתורה "כי מרחמם ינהגם" (לקוטי תנינא סימן ז), שעקר היסורין של כל היסורים שבעולם הם העוונות דיקא, רחמנא לצלן, עין שם. וכל היסורים והצרות והסכנות בגוף ונפש, שכלם כלולים בארבעה הנ"ל, כלם נמשכין מחמת הרחוק מהצדיק, שעל־ידי־זה הם רחוקים מארץ־ישראל ומאמונה בשלמות כנ"ל, בבחינת (דברים לא, יז): "הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שכל הרעות והצרות, חס ושלום, נמשכין מחמת שאין מרגישין השם יתברך ששוכן בקרבנו ומשגיח עלינו תמיד, דהינו פגם האמונה, שפגם זה נמשך מחמת הרחוק מהצדיק ומארץ־ישראל כנ"ל. כי כל הצרות שבעולם, רחמנא לצלן, נמשכין מתקף הגלות, בעוונותינו הרבים, כי 'מיום שחרב בית־המקדש אין לך יום שאין קללתו מרבה מחברו' (סוטה מט.), רחמנא לצלן.

וזה בחינת ארבעה הנ"ל שהם בחינת ארבע מלכיות, שבהם כלולים כל הגליות שכוללים כל הצרות, רחמנא לצלן. ועל־כן גלות מצרים שמרמז על כל הארבע גליות, ארבע מלכיות, כי כלם נקראים גלות מצרים על שם שהם מצרים לישראל, כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה טז, ד) ומובא בדברי רבנו ז"ל (בסימן ד ובסימן ט). על־כן גלות מצרים היה כלול מכל הארבעה הנ"ל, כי כשיצאנו ממצרים - זכינו לכל הנסים והנפלאות הנאמרים במזמור הנ"ל, שמדבר מארבעה צריכין להודות הנ"ל, כי במצרים היינו בגלות ובשביה ובמאסר, שזהו בחינת יוצא מבית האסורים. והשם יתברך הביא עשר מכות על המצרים ואותנו הציל מהם, וזה בחינת חולה שנתרפא ונצל מהחולאת, כמו שכתוב (שמות טו, כו): "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" וכו'. וכתיב (דברים ז, טו): "והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים וכו' אשר ידעת לא ישימם בך" וכו'. וגם עברנו בים, והשם יתברך קרע לנו את הים, אחר־כך הלכנו במדבר, והשם יתברך העבירנו בשלום בנסים ונפלאות גדולות, וזה בחינת הולכי מדבריות ויורדי הים הנ"ל.

נמצא, שכל הארבעה הנ"ל שצריכין להודות - זה בחינת יציאת מצרים, וכלל כל הגאלות מכל הגליות של הארבע מלכיות שכלם מכנים בשם 'גלות מצרים' כנ"ל. ועקר כל הגליות הוא הרחוק מארץ־ישראל שזה עקר הגלות, כמו שכתוב (מלכים־ב יז, כג): "ויגל ישראל מעל אדמתו", וכמו שאנו אומרים (מוסף לשלש רגלים): 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו' וכו'. ועל זה אנו מבקשין תמיד שיחזיר אותנו השם יתברך לארץ־ישראל, כמו שאומרים בכל יום: 'ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו' וכו'. 'יהי רצון שתעלנו בשמחה לארצנו', וכיוצא בזה תקון חצות ושארי תפלות רבות שאנו מבקשים להשם יתברך על אריכת הגלות שישיבנו לארצנו בקרוב. ועל זה קובלת השכינה בכל עת על עצם רחוקנו מארצנו הקדושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ג.): "אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומארצם יצאו".

כי עקר כל הגליות שכולל כל הצרות כנ"ל, העקר הוא מחמת שאנו רחוקים מארץ־ישראל, ששם עקר האמונה בשלמות, עקר אמונת חדוש העולם ואמונת ההשגחה, שמשם כל הטובות והנסים והנפלאות והישועות שכלולים בהארבעה צריכין להודות הנ"ל, ולהפך, חס ושלום, כפי הרחוק מארץ־ישראל שעל־ידי־זה רחוקים משלמות האמונה, כמו כן עוברים, חס ושלום, צרות ויסורין, רחמנא לצלן, וכנ"ל. וכל זה נמשך מחמת הרחוק מצדיקי אמת, שעל־ידי־זה רחוקים מארץ־ישראל בכלל ובפרט וכנ"ל, כי עקר עכוב הגאלה ועקר הגלות מארץ־ישראל נמשך מחמת הפגם שפגמו בכבוד הצדיקים האמתיים, שהם בחינת נביאים כמו שכתוב (דברי הימים־ב לו, טז): "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו". וכתיב (ישעיה נז, א): "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין" וכו'.

כי כל אחד צריך לחפש ולבקש מאד את הצדיק האמת וכנ"ל, שעל־ידי־זה עקר תקון האדם - עקר האמונה, שהיא יסוד הכל וכנ"ל. וכפי מה שפוגמין, חס ושלום, בזה שאין משתדלין לחפש את הצדיק, כמו כן נופלים בגלות ונתרחקין מארץ־ישראל. ואזי נופל אל ההפוך, שהוא צריך לחפש ולבקש כל ימיו, ואינו יודע מה הוא מחפש ומבקש, שזה הוא עקר בחינת הגלות - שהוא בגלות וטלטול נע ונד. ושואל ודורש ומבקש ומחפש ביגיעה ועמל וטרחה גדולה מאד מאד, ואינו יודע בעצמו מה הוא מבקש ומחפש.

כמו שרואין כל זה בחוש מי שיביט בעין האמת, שרב בני האדם רודפים אחר הממון ביגיעות גדולות וטרחות וטרדות מאד מאד. והוא ממש כמו מי שהוא הולך לחפש ולבקש איזה דבר. כי כל אדם אינו ממלא תאותו לעולם בממון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת רבה ג, יג): 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו, יש לו מנה מבקש מאתים' וכו'. נמצא, שלעולם אין ממלא תאותו, והוא שואל ודורש ומבקש ומחפש אחר הממון לעולם כאלו הוא מחיב ומשעבד לאיזה שר ומושל לחפש ולבקש איזה דבר. ובאמת הוא בעצמו אינו יודע מה הוא מבקש, כי עד יום מותו הוא מבקש ומחפש תמיד, ואם כן, בשביל מי הוא מבקש ומחפש אחר הממון. ואם יאמר בשביל בניו, מי יודע אם ישאר הממון אחריו לבניו, כאשר אנו רואין, שרב העשירים - בניהם או יוצאי חלציהם עניים ואביונים. ואפלו אם היה נשאר הממון לבניו, מה התכלית מזה? הלא גם בניו אחריו ודורותיהם אחריהם כלם יהיו צריכים למות כמותו. ומה יתרון להם בכל הממון, כמו שכתוב (תהלים מט, יח): "כי לא במותו יקח הכל" וכו'. וגם כי הלא גם בניו לא יספיק להם כל הממון שיניח להם. כי יותר שישאיר להם ממון יהיה חסר להם יותר ויגדל דאגתם יותר, כי 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו', וכנ"ל.

וכמו שאנו רואים בעינינו, מי שבקי בטיב בני העשירים שרבם ככלם דאגתם וצערם גדול מאד. כי למשל, עשיר אחד שיש לו עשרת אלפים אדומים, ויש לו חמשה או ארבעה בנים, והוא מתנהג כדרך הנגידים הגדולים. ובודאי כשיש לו עשרת אלפים, הוא מתנהג בדרך שצריך לפרנסתו לפי דעתו יותר מעשרת אלפים, כי נדמה לו שמכרח לישב בדירות וחומות שעולים כמה אלפים, ומרגליות ותכשיטין ורבוי ההוצאה בכל שבוע להוליך בניו כל אחד ואחד בבגדי משי ורקמה ותכשיטין וכו' כדרך הגבירים הגדולים. ואומר, שעל עצמו אינו מקפיד כלל רק על בניו כאלו הוא מצוה מן התורה להוליך בניו בדרך זה. והוא עושה הכל בשביל נחת רוח לבניו. ובאמת, בניו כל ימיהם כעס ומכאובות, כי כל אחד מבניו ובנותיו רוצה להתנהג באפן שאין מספיק לו לבדו כל העשירות של אביו ויותר מזה, עד שמתרבה דאגתו בכל יום, כי בודאי אי אפשר לאביו שיתן לכל אחד מבניו ובנותיו כל עשירותו, ונותן לכל אחד כפי דעתו ורצונו, וכל מה שנותן להם אינו מספיק להם, עד שנופל קנאה ושנאה גדולה בין בניו ובנותיו בעצמן, וכל אחד מבניו מתקנא בחברו, וכל אחד רוצה לבלע את חברו, כמו קין שהרג את הבל, מחמת שכל העולם לא היה מספיק לו (בראשית רבה כב, ז; תנחומא משפטים יג). ואביהם בעצמם יש להם צער גדול מהמריבה והשנאה והקנאה שבין בניו. וכיוצא בזה דאגות ויסורים הרבה שיש לכל אחד כל ימי חיי אביו, ואחר־כך כלם מצפים עליו שימות, וכשמת, רוצה כל אחד לקבל כל הירשה לחלקו, עד שעל־פי רב כמה ירשות יורדין לטמיון על־ידי המחלקת שבין הבנים. וגם על־פי רב אינם מצליחים אחריו ונעשים עניים. והלא מימות עולם אומר כל אחד, שהוא חושב בשביל בניו כדי שיהיה לבניו ממון ועשירות, ועדין לא נמצא אחד בעולם שאביו ישאיר לו די ספוקו שלא יהיה טרוד עוד אחר הממון, כי אפלו מי שיורש הון רב מאביו, אף־על־פי־כן אינו מת וחצי תאותו בידו.

נמצא, שלשוא ולחנם עומלים כל העולם ומבקשים ומחפשים אחר הממון תמיד ומאומה לא ישאו בעמלם. וכאשר צעק על זה קהלת בכל ספריו. ומכל שכן העניים והדלים ושאר אנשים שעיניהם מצפים תמיד על פרנסה, ועומדים בבקר בדאגת פרנסה, ובלילה לנים בדאגה זו, ומשוטטים בשוקים וברחובות למצא איזה דרך לבקש איזה פרנסה. וכן עוברים להם כמה ימים ושבועות ואין פועלים כלום. ומעט פרנסה שיש להם, מגיע להם רק בהשגחת השם יתברך שלא ממקום שחשבו ובקשו וחפשו כלל, כאשר נראה בחוש. ומודים על זה כל הצריכים פרנסה, שעל־פי רב הם מבקשים ומחפשים איזה ימים רוח ופרנסה ואינם מוצאים כלל, ואחר־כך השם יתברך מזמין להם איזה רוח בהשגחתו יתברך לבד, שלא ממקום שחפשו ובקשו כלל. נמצא, שהבקשה והחפוש שלהם היה בחנם להבל ולריק.

ושלמה המלך, עליו ה שלום, צוח ואמר (משלי ב, ד-ה): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'" וכו', שצריכין לבקש את דרכי הקדשה בבקשה וחפוש גדול כמטמונים וככסף כנ"ל, 'כמטמונים וככסף' דיקא. ויציר האדם בדעתו, כמה היה מבקש ומחפש אם היו אומרים לו שבכאן - ימצא אוצר בודאי. ואם יחפש כך את הצדיק האמת, שעל ידו יבוא לכל טוב כנ"ל, בודאי יזכה למצא אותו ולהתקרב אליו ויזכה לכל טוב. כי עקר מה שנופלים בני אדם בגלות גדול, שהם מטלטלים בגלות, ונעים ונדים לחפש ולבקש הממון, הכל הוא מחמת הפגם שפגמו, שלא זכו לחפש את הצדיקי אמת, שעל ידם זוכין לארץ־ישראל ולאמונה ולהשגחה ונפלאות, שאז אין צריכין יגיעה וטרדא כלל אחר הפרנסה.

כי "דרשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד, יא), 'דרשי' דיקא, דהינו שמחפשין ומבקשין את הצדיק כדי להתקרב להשם יתברך, אזי לא יחסרו כל טוב, כי השם יתברך יספיק להם כל צרכם, בלי טרדא ובקשה וחפוש, כי זוכין להשגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע, כנ"ל: