# מה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/64/45/

וזה בחינת גדל הטלטולים והיסורים שצריכין לסבל קדם שבאין לארץ־ישראל, וצריכים לסבב בכמה דרכים קדם שבאין לארץ־ישראל, וכמו שכתוב (שמות יג, יח): "ויסב אלהים" וכו', וכמובא לעיל (אות טז), והכל הוא בשביל קבוץ הנדחים הנ"ל.

כי איתא בכתבי האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים שער קריאת שמע, פרק ג) בכונות 'והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ' וכו', שבכל מקום בעולם שאחד מישראל נדחה לשם בגלות בארבע כנפות הארץ - נחשב כאלו כל ישראל גלו לשם, ועל־ידי־זה מברר ניצוצות משם, ועל־ידי־זה באין לארץ־ישראל, עין שם באריכות, שזהו סוד מה שישראל מפזרין עכשו בגלות במקומות הרחוקים מהקדשה מאד. והנה זה הענין הוא דבר נסתר ונעלם מאד, ואי אפשר להבינו, כי אנו רואים, שבמדינות הרחוקים מישיבות ישראל, כמו במדינות מאסקווע, נדחו לשם יהודים מעטים. ודרים בין הרבה עכו"ם יהודים מתי מעט. עד שיש עירות הרחוקים יותר, שאין נמצאים שם ישראלים כי אם אחד או שנים בעיר גדולה. והנה אנו רואים בעינינו, שרב אלו היהודים הדרים במקומות כאלה - רבם ככלם אינם צדיקים כלל, והלואי היו בינונים, כי הם רחוקים מאד מהשם יתברך. ואי אפשר להאריך בזה, שלא לדבר על איזה מישראל, חס ושלום, כי גם פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון (ברכות נז.), ואם כן, איך אפשר להבין זאת, שעל־ידי אנשים כאלו יתבררו הניצוצות מעמקי הקלפות כאלו.

אבל באמת הוא נפלאות תמים דעים, ואי אפשר להבין זאת. והכלל, שעקר הגלות - הוא הגלות וההתרחקות מארץ־ישראל שהיא כלל הקדשה, ועקר הגלות הוא בשביל לברר הנדחים, שהם הניצוצות שנדחו בעמקי הקלפות, בבחינת (פסחים פז:): 'לא גלו ישראל בין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים', שזהו בחינת הניצוצות המתבררים מעמקי הקלפות. כי באמת, לכאורה קשה להבין ענין הגלות, שמחמת שחטאו ישראל בארץ־ישראל גלה אותם משם לארץ העמים עד שיתקנו וישובו אליו ויביא לנו גואל צדקנו. והדבר קשה מאד: איך יהיה תקוה שבחוץ־לארץ ישובו ישראל? ומה אם במקום חיותנו וקדשתנו שהוא ארץ־ישראל ארץ הקדשה ששם עקר קדשת ישראל וכו', אם שם התגבר על ישראל היצר־הרע עד שהחטיאם, איך יהיה תקוה, שבחוץ־לארץ שהיא ארץ העמים אויר הטמא וכו', שם יתקנו וישובו ישראל? ואם כן, חס ושלום, אפס תקוה! הלא השם יתברך רוצה בתקנותינו ואינו חפץ לנקם בנו, רק כל הגליות והצרות הם בשביל תקון, כמו שכתוב (דברים ד, כט): "ובקשתם משם את אלהיך ומצאת" וכו'. אבל איך יתכן זה, שבארץ־ישראל לא בקשנו וחפשנו ודרשנו את השם יתברך, ובחוץ־לארץ בארץ העמים נדרש ונבקש אותו.

אבל באמת כל זה הוא נפלאות תמים דעים. והם מסתרי פלאותיו. וזהו בחינת כל הירידות והנפילות העוברים על כל אחד מישראל לפי בחינתו ומדרגתו, עד שיש הרבה שנפלו עד עמקי תהום תחתיות, אשר נדמה להם כי אפס תקוה, חס ושלום, בפרט עכשו בסוף הגלות באחרית הימים האלה, בעקבא דמשיחא, כאשר יודע כל אחד בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו. ואף־על־פי־כן סוף כל סוף כלם יתתקנו ולא יהיה נאבד שום אחד מהם. כי השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח (שמואל־ב' יד, יד). כי באמת, יש לפעמים שדיקא כשהאדם מגיע למקום נמוך ורחוק מהקדשה מאד מאד, שם דיקא יתעורר בהתעוררות גדול להשם יתברך. וכמו שדברנו מזה בתחלת הדרוש הזה למעלה כנ"ל (באותיות א, ב). ויש בענין זה כמה טעמים ובחינות, וקצת מהם הוא מחמת שכשהיו ישראל בארץ־ישראל, הראה להם הקדוש־ברוך־הוא חבה יתרה והיו מקרבים אליו מאד. ונדמה להם שכבר הם סמוכים להשם יתברך ולא בקשוהו יותר ונתרשלו בעבודתם. והבעל דבר חותר עליהם בכל יום ובכל עת ועל־ידי־זה התגבר עליהם עד שהחטיאם. וזה בחינת: "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבני" (שיר השירים ו, ה), ועין בפרוש רש"י שם שפרש ענין זה, שמרב חבה שהראה להם בבית־המקדש, על־ידי־זה מרדו בו וכו', עין שם. וזהו ענין הנ"ל. וגם מחמת שכשהיו בארץ־ישראל לגדל הקדשה של ארץ־ישראל באיזה תנועה בעלמא שלא התנהגו בקדשה כראוי - פגמו מאד. ועל־ידי הפגם הזה - נמשך פגם גדול יותר, כי "עברה גוררת" וכו' (אבות ד, ב), ועל־ידי־זה החטיאם הבעל דבר.

וזה בחינת (מלכים־א יז, יח): "כי באת אלי להזכיר את עווני", שכנגד קדשת אליהו היא נחשבת כרשעה, אף־על־פי שהיתה צדקת, כמו שפרש רש"י שם. ובשביל זה הכרחו לצאת בגלות. ואז מגדל הרחוק - שרואים גדל רחוקם מהשם יתברך שנגלו ונפוצו בארץ העמים, באויר הטמא, תחת ממשלת העכו"ם, מתגברים נפשות ישראל ביותר לשוב להשם יתברך כנ"ל. וגם שם, לגדל הטמאה של חוץ־לארץ, תכף כשישראל עושים איזה עבודה בעלמא - יקר בעיניו יתברך מאד מאד. אף־על־פי שאין עבודתם בשלמות, אף־על־פי־כן יקר בעיניו מאד, שבמקום רחוק וטמא כזה יתגברו לעשות אפלו העבודה הזאת. ועל־ידי־זה הוא מרחם עליהם ומושיעם. וזהו בחינה של כל הנופלים מעבודת השם יתברך, שעל־ידי כל מה שפוגמים איזה פגם, או שעוברים איזה עברה, חס ושלום, נופלים יותר ויותר. ואם כן מה יהיה הסוף? וכי אפס תקוה?

אך הכל על־פי הנ"ל, שכשהשם יתברך רואה שאיזה אדם מתרחק מעבודתו ופוגם איזה פגם או שעובר, חס ושלום, איזה עברה - אזי הקדוש־ברוך־הוא מרחק אותו ונופל יותר, כי הבא לטמא פותחין לו (יומא לח:), אבל אם כן, היה, חס ושלום, אפס תקוה ולא היה באפשר לשום אדם לשוב לעולם, מאחר שכל פעם נופל יותר, חס ושלום, אבל השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. והוא מסבות מתהפך בתחבולתו (איוב לז, יב). כי כשהאדם נופל על־ידי חטאים למקום הרחוק מהקדשה, אזי השם יתברך מזמין לו שם רמזים לפי אותו המקום, ומזמין לו איזה זכות שיכול לזכות בזה המקום הרחוק דיקא. וזהו הנסיון והבחירה שלו. ואם יזכה שם לזכר בהשם יתברך, ולעשות שם מה שיוכל, מה שמרמז לו השם יתברך בכל מקום שהוא, בקל יוכל לשוב להשם יתברך.

כי לפי המקום הזה, יכול לזכות בעבודה קטנה לעשות נחת רוח ותענוג ושעשוע גדול להשם יתברך, מה שלא היה זוכה במקום קדוש ביותר. כי השם יתברך מקבל תענוג ושעשוע גדול מאד כשעולה לפניו איזה עבודה ממקום הנמוך ורחוק מאד, כמובן בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים (סימנים יד, נט). בבחינת (זהר יתרו סט.): 'כד אתי יתרו ואמר: 'כי עתה ידעתי' וכו', כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא' (כאשר בא יתרו, ואמר 'כי עתה ידעתי [כי גדול ה'], אזי התעלה והתכבד שמו של הקדוש ברוך הוא למעלה ולמטה).

וזה סוד גלות ישראל בכלל, ובפרטיות הנפילות של כל אחד ואחד כנ"ל, שזהו עקר הגלות. כי כל מה שנופל למקום נמוך ורחוק מהקדשה יותר - יש לו שם איזה עבודה ונחת רוח לעשות להשם יתברך, מה שאינו זוכה לזה אפלו צדיק גדול וכנ"ל, ועל־ידי־זה מעלה כל הניצוצות והקדשות שנפלו לשם למקום הטמא הזה. כי יש כמה וכמה ניצוצות הקדושות שנפלו משנים קדמוניות הרבה, לעמקי עמקי הקלפות מאד מאד. ומחמת שמנחים ביון מצולה בעמקי תהומות מאד מאד, בודאי אין מי שיכנס לשם להעלותם. ועל־כן כשמזדמן אדם שחטא עד שנפל לשם, חס ושלום, תכף כשמזכיר את עצמו בהשם יתברך, ונתעורר לעבד את השם יתברך באיזה עבודה בעלמא שהוא יכול לעשות שם, לפי מקומו הנמוך כנ"ל, אזי מתדבקים בו כל אלו הניצוצות, ומעלה אותם משם. ובזה עושה נחת רוח ותענוג גדול להשם יתברך בלי שעור, כנ"ל.

וזה בחינת היהודים הנדחים בארבע כנפות הארץ במקומות הרחוקים מישראל, כי יש שם ניצוצות מאלפים שנים שמנחים שם בגלות וצער גדול מאד, שאם היו מריחים שם ריח בעלמא של ישראל - היו מחיין עצמן מאד. ועל־כן תכף שנכנס לשם איזה ישראל בעלמא, אפלו פושעי ישראל 'אף־על־פי שחטא ישראל הוא' (סנהדרין מד.), ואף־על־פי־כן שם 'ישראל' נקרא עליו, אזי תכף כשאלו הניצוצות הקדושים מריחין ריח של ישראל - הם מתעוררים ומתדבקים בו. ואף־על־פי שעדין אי אפשר להם לעלות, מחמת שזה האיש בודאי אין לו כח להעלותן, ועל־כן על־פי רב נופל על ידם יותר מחמת רבוי הקלפות הנאחזין באלו הניצוצות, כידוע, אף־על־פי־כן, מאחר שעל כל פנים מחזיק עצמו בדת ישראל, ואינו ממיר דתו לגמרי, חס ושלום, ונקרא עליו שם 'ישראל' - זה בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך, ויש להשם יתברך תענוג ושעשוע גדול מזה, עד שסוף כל סוף יעלה זה האיש משם, ויעלה עמו כל הניצוצות הנ"ל משם, ועל־ידי־זה יתקן כל חטאיו, מאחר שעל ידו דיקא עלו הניצוצות האלו, מה שלא היו יכולין לעלות על־ידי שום איש כשר שבעולם, כי מי היה נכנס למקום טמא ומלכלך כזה, וכנ"ל.

והעקר הוא על־ידי כח הצדיק הגדול האמתי, שיש לו כח להעלות כל אלו האנשים עם הניצוצות שנתדבקו בהם מכל המקומות הנמוכים, אפלו מעמקי עמקי תהום תחתיות, אפלו מיון מצולה ואין מעמד. ועל־כן כל זמן שהאדם משתדל ומחפש ומבקש להתקרב לצדיקי אמת - יש לו תקוה לעולם, יהיה איך שיהיה. אפלו אם נפל מאד אלפים ורבבות פעמים. כי בכח הצדיק יכול להיות, שעל־ידי דבר אחד ונחת רוח אחד שיעשה להשם יתברך במקומו הרחוק כזה - יתקן הכל ויעלה עמו כל הניצוצות ממקומות כאלו, מה שלא היו יכולים לעלות על־ידי שום אדם אחר, וכנ"ל.

ובשביל זה צריך האדם לסבל טלטולים ויסורים הרבה קדם שבא לארץ־ישראל - הכל בשביל ברור הניצוצות הנ"ל, שכלם צריכים להתקבץ לארץ־ישראל, ועל ידם דיקא זוכין לבוא לארץ־ישראל. כי בכל מקום שמסבב לבוא לשם בשביל לבוא לארץ־ישראל - הוא מברר הניצוצות משם, מאחר שכל כונתו שהולך ומסבב שם הוא בשביל לבוא לארץ־ישראל, ששם קבוץ כל הניצוצות, ואזי זוכה לבוא עם כל אלו הניצוצות לארץ־ישראל, בבחינת: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך וכו', והביאך ה' אלהיך אל הארץ" (דברים ל, ד). והכל בכח הצדיק, שעל ידו דיקא באין לארץ־ישראל וכנ"ל. ועוד יש בזה דברים הרבה. ודי בזה למסתכל על האמת, לרחם על עצמו לשוב להשם יתברך מכל מקום שהוא, כי חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם: