# מו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/64/46/

וזה פרוש (דברי הימים־א טז, יא): דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד - 'דרשו ה'' - שצריכין לדרש ולבקש את השם יתברך מאד, לזכות לאמונה שלמה באמת. ומפרש הפסוק: איך מבקשין את השם יתברך? הינו איך זוכין לאמונה? וזה ועזו - עזו זה הצדיק האמת שנקרא עז, כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן יא אות ד): שהצדיק נקרא בעז - 'בו עז בו תקפא' (תקוני זהר תקון לה, עה.). כי הצדיק הוא 'גבור הכובש את יצרו' (אבות ד, א). והוא עז כנמר (שם ה, כ) בעבודתו יתברך. והוא נותן עז ותעצומות להשם יתברך, כביכול, בבחינת (תהלים סח, לה): "תנו עז לאלהים". ובשביל זה הצדיק נקרא עזו. וזהו דרשו ה' ועזו - שצריכין לבקש את השם יתברך, הינו לזכות לאמונה שלמה, וזה אי אפשר כי אם על־ידי שידרשו ויבקשו ויחפשו את ה' 'ועזו', הינו הצדיק, כמבאר לעיל, שצריכין לבקש את הצדיק מאד, ועל־ידי־זה דיקא דורשין את ה' וזוכין לאמונה שלמה כנ"ל. וזהו בקשו פניו תמיד - 'פניו' הם הצדיקים שנקראים 'אנפי שכינתא', כמובא בזהר הקדוש (תרומה קסג:). וכמו ששמעתי זה מפי רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן סימן תקמב). הינו שצריכין לחפש ולבקש פני ה' שהם הצדיקים, צריכין לחפשם ולבקשם תמיד, עד שיזכה למצאם להתקרב להם, כי עקר האמונה וההתקרבות להשם יתברך תלוי בהם כנ"ל.

וזהו זכרו נפלאותיו אשר עשה וכו' - הינו שהפסוק מפרש, איך אפשר לחפש ולבקש את הצדיקי האמת, הלא יש ערבוביא גדולה בעולם מגדל המחלקת שנעשה בעולם על־ידי עזי פנים שבדור וכנ"ל. על זה משיב הפסוק: זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיהו - שזהו בחינת קבלת התורה ויציאת מצרים שזכינו שעשה השם יתברך עמנו נפלאות גדולות, והראה מופתים גדולים ונוראים מאד, ונתן לנו את התורה שהיא משפטי פיהו, הינו שהכתוב אומר שנזכר את הכח של מתן תורה שזכינו אחר יציאת מצרים, שעל־ידי־זה הכח של קבלת התורה יש לנו כח לחפש ולבקש את הצדיק עד שנזכה להתקרב אליו, כנ"ל.

וזהו: זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו, הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו - הינו ענין המבאר לעיל באריכות, שהשם יתברך מקדים רפואה למכה תמיד, שזהו בחינת מה שהשם יתברך מזמין לאדם הארה מלמעלה, ומסיע אותו משרש הקדשה, שהוא צריך להגיע אליה כדי לסיע אותו שיוכל להגיע לאותה הקדשה וכו', כמבאר לעיל.

וזאת הבחינה היא סוד סתרי הבחירה שאי אפשר להבין, איך השם יתברך מסיע את האדם והכל ממנו יתברך לבד, כמו שכתוב (דברי הימים־א כט, יד): "כי ממך הכל" וכו'. וכמו שכתוב (איוב מא, ג): "מי הקדימני ואשלם". ואף־על־פי־כן יש להאדם בחירה וכנ"ל. ומבאר לעיל (אות כג): שזהו בחינת (דברים לג, ב): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו" וכו'. שהשם יתברך החזיר התורה לכל העכו"ם ולא רצו לקבלה עד שבאו ישראל וקבלוה, דהינו שהשם יתברך האיר עליהם ורמז להם רמזים שיתקרבו אליו ולא רצו לקבלה. אבל ישראל תכף כשרמז להם והאיר עליהם ורצה לסיעם ולקרבם, תכף רצו אחריו באהבה ונתקרבו אליו, וכמו שכתוב (שיר השירים א, ד): "משכני אחריך נרוצה". ופרש רש"י שם, שתכף כשהתחלת למשכני לרמז לי על־ידי שלוחך שאתה רוצה לקרבני, אזי תכף 'אחריך נרוצה' באהבה והקדמתי נעשה לנשמע. וכמו שכתוב (תהלים מ, ז־ח): "אזנים כרית לי וכו'. אז אמרתי הנה באתי". ופרש רש"י שם גם כן שהשם יתברך רמז להם לקרבם בחינת: 'אזנים כרית לי' וכו' ואזי תכף: "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר לעשות רצונך אלהי חפצתי". כי חפצתי תכף באהבה ובשמחה לרדף ולרוץ אחריך ולמסר נפשי על קדשת שמך.

נמצא, שיש כאן שני בחינות שלפי פחיתות דעת האדם נראין כסותרין זה את זה, כי בבחינה אחת נראה, שהשם יתברך בחר בישראל בחנם בחסדו הגדול לבד.

וזה בודאי אי אפשר להבין, מפני מה בחר בעם מכל העמים, אשר באמת נקראים ישראל בשביל זה 'עם סגלה', כי סגלה הוא בחינת דבר שאי אפשר להבין, כמו שכתוב בהתורה "בהעלתך" (בסימן כא). אבל יש בחינה אחרת, שישראל זכו להתדבק בהשם יתברך ולבחר בו יתברך, כאשר גם זה היה באמת, כמו שכתוב (ירמיה ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר" וכו'. ועל־ידי בחינה זו בודאי מגיע לישראל לקרבם בכל עז.

אבל באמת על־ידי בחירתם לבד של ישראל לא היה אפשר להם להתקרב להשם יתברך, כי לא היה להם כח לעמד כנגד היצר־הרע והסטרא אחרא המונע ומבלבל אותם, ועקר התקרבותם שזכו להתקרב ולהתעורר אליו יתברך, היה על־ידי סיוע גדול דלעלא. וכמו שכתוב (תהלים טז, ה) "אתה תומיך גורלי". ופרש רש"י: 'אתה הנחת ידי על חלק הטוב ואמרת לי את זה בחר לך'. ואלו השני בחינות הם מתקבצים יחד, שהשם יתברך בחר בישראל, וישראל בחרו בהשם יתברך, ומהיכן היתה ההתחלה, זה הענין מסוד סתרי נסתרות, שאי אפשר להבין כלל, כי זהו בחינת מקיפין שלא יתגלו עד לעתיד, כמובן בהתורה "בהעלתך" הנ"ל.

וזה עקר בחינת קבלת התורה. כי עקר קבלת התורה הוא שנמשכה קדשה על ישראל, כדי שיהיה כח לכל אדם בכל דור ובכל זמן להתחזק באמונה, ולחפש ולבקש את הצדיקי אמת שבכל דור וכו', ולזכות על־ידי־זה להתקרב להשם יתברך בשלמות באמונה שלמה וכו', כנ"ל. ואף־על־פי־כן יש לכל אדם בחירה גדולה בכל דור ודור, אם להתקרב לצדיקים אמתיים אם לאו, חס ושלום, כאשר אנו רואין בעינינו, שמעט דמעט הם המתקרבים לצדיקי אמת, כמו שכתוב (שם לז, טז): "טוב מעט לצדיק" וכו'.

וזה בחינת: זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו - הינו שני בחינות הנ"ל, כי זרע ישראל עבדו - זה בחינת בחירת ישראל, שהם בחרו בהשם יתברך על־ידי עבודתם ויגיעתם וטרחתם שהלכו אחריו במדבר וכו'. וזה בחינת 'עבדו', דהינו שעובדים אותו יתברך, שעל שם זה נקראים עבדו. בני יעקב בחיריו - זה בחינה השנית הנ"ל, דהינו שהשם יתברך בחר בהם בטובו הגדול, כמו שכתוב (דברים יד, ב): "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה" וכו'. הינו שני הבחינות הנ"ל, שעל־ידי שניהם נתקרבו ישראל להשם יתברך וקבלו את התורה.

וכן הוא בכל דור ודור בענין ההתקרבות לצדיקים אמתיים כנ"ל. והכל בכח התורה שקבלנו כבר, וכנ"ל. ובשביל זה אצל 'עבדו' כתיב 'ישראל', ואצל 'בחיריו' כתיב 'יעקב'. כי יעקב הוא בחינה קטנה, וישראל הוא בחינה גדולה ביותר, כידוע (זהר ויחי רכב.). הינו שבתחלה כשאחד מישראל צריך להתקרב להשם יתברך ואין לו כח להתקרב מגדל חלישת כחו כנגד היצר־הרע, והשם יתברך מסיע אותו בדרך נפלא ונורא כדי שיזכה להתקרב. וכל התקרבותו על־ידי סיוע דלעלא, זאת הבחינה נקראת יעקב, בחינת קטנות, בבחינת (הושע יב, ד): "בבטן עקב את אחיו", שצריכין לקבל גדלת קדשת ישראל בדרך ערמה בגנבה והעלמה - שלא יקטרג הבעל דבר, מחמת שעדין לא זכה על־ידי עבודת עצמו להתקרב להשם יתברך, רק העקר על־ידי סיוע דלעלא. ועל־כן זאת הבחינה נקראת 'יעקב'. אבל אחר־כך, כשזוכה להתגבר כארי בעבודת השם יתברך עד שזוכה להתקרב להשם יתברך על־ידי עבודתו, אזי נקרא 'ישראל' שהוא בחינה גדולה, בחינת (בראשית לב, כט): "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל". וכמו שפרש רש"י: ש'לא יאמר עוד שקבלת הברכות היתה בעקבה ובמרמה' וכו', הינו שאין יכולין לומר עוד שבדרך רמאות והעלמה קבלת הברכות שהוא קדשת ישראל, "כי אם ישראל יהיה שמך, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל". כי זכית להתגבר בעבודתך עד שנצחת מלאכים המקטרגים ואנשים המתנגדים והמונעים הנמשכים מהם. ואזי נקרא ישראל. ועל־כן אצל 'עבדו' שהוא בחינת הבחירה שישראל בחרו בהשם יתברך על־ידי עבודתם שזהו בחינת עבדו כנ"ל, על־כן כתיב שם 'ישראל' כנ"ל. אבל אצל 'בחיריו' שזאת היא הבחינה שהשם יתברך בחר בישראל בחסדו כתיב 'יעקב', כי זאת הבחינה היא בחינת יעקב כנ"ל. ובחינת בחירת ישראל בהשם יתברך על־ידי עבודתם הוא בחינת ישראל וכנ"ל. ובאמת הכל אחד, כי גם מתחלה כשנתקרבו ישראל להשם יתברך בכלל בשעת מתן תורה, או בפרטיות כשמתקרב אדם להשם יתברך ולהצדיק האמת בכל דור ודור ובכל זמן, בודאי גם בתחלה בשעת הקטנות וההתחלה היה לו איזה בחירה שעל־ידי־זה זכה להתקרב, אך כל זה אי אפשר להבין כלל, וכנ"ל.

וזהו: הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו, הינו שבודאי צדיק ה' וישר משפטיו ולא עולתה בו (תהלים צב, טז), ובודאי לא על חנם בחר בנו בכלל ובפרט, רק שאי אפשר להבין זאת, וכנ"ל.

וזהו: זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור - הינו שצריכין לזכר בריתו, הינו התורה, בכל דור ודור. ואף־על־פי שעדין אנו צריכין להצדיק הדור, אף־על־פי־כן פעלנו הרבה על־ידי התורה, שעל־ידי־זה יש לנו כח לחפש ולבקש אותו ולהתקרב אליו. וזהו בחינת: דבר צוה לאלף דור - כמבאר לעיל באריכות (באות לה), שזהו בחינת מה שהשם יתברך רצה לתן את התורה לאלף דור, וראה שאין העולם מתקים, ועמד ונתנה לעשרים וששה דורות, שמבאר לעיל שכל זה הוא בחינה הנ"ל, שעל־ידי קבלת התורה יש לנו כח להתקרב להצדיק האמת שבכל דור, שעל־ידי־זה עקר ברור האמונה בכל דור כפי הזמן וכפי היום, כנ"ל.

וזהו: אשר כרת את אברהם וכו', לאמר לך אתן ארץ כנען וכו' - כי עקר תכלית קבלת התורה ותכלית ההתקרבות לצדיקים בכל דור ודור, עקר התכלית הוא ארץ־ישראל, דהינו לזכות לאמונת חדוש העולם, שהוא בחינת ארץ־ישראל וכנ"ל. וזהו בחינת חבל נחלתכם - 'חבל' דיקא, כי בארץ־ישראל שהיא בחינת התקרבות לצדיקים אמתיים בחינת אמונה כנ"ל - שם קשור החבל דקדשה אשר כל מי שמתקרב לשם, דהינו להצדיק ולארץ־ישראל, שעל־ידי־זה זוכה לאמונה שלמה, אזי הוא קשור להשם יתברך בחבל דקדשה לעולמי עד ולנצח נצחים, אשר לא ינתק ולא יהרס לעולם. בבחינת (הושע יא, ד): "בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה". וכמבאר לעיל באריכות (באות מה), שכל זמן שמשתדלין ומחפשין להתקרב לצדיקי אמת, אזי אפלו אם, חס ושלום, נופלים כמו שנופלים אינו נחשב נפילה כלל, כי אדרבא, אז יעלה ניצוצות יותר ממקומות הרחוקים ביותר, וכנ"ל.

והוא ממש כמו שמשלשלין אחד על־ידי חבל לתוך עמקי מצולות ים ותהומות תחתיות, כדי שיחפש ויבקש שם אוצרות יקרות ואבנים טובות ונפלאות מאד. וכל זמן שהוא מקשר בהחבל - לא יהיה נאבד לעולם. כמו כן הוא ממש, שכל זמן שמתקשרין עצמו לצדיקי אמת, ומתגעגעין אחריהם ומחפשין אותם - על־ידי־זה מקשרין עצמן לחבל דקדשה. ואזי בכל מקום שיורד לשם - יעלה אותו הצדיק משם על־ידי החבל דקדשה שמקשר בו. ולא די שיעלה אותו משם, אך גם הירידה והנפילה תהיה תכלית העליה, כי על־ידי נפילתו וירידתו למקומות כאלה, יעלה משם ניצוצות קדושות ויקרות הרבה שלא היה אפשר להעלותם על־ידי שום צדיק כי אם על ידו דיקא וכנ"ל.

וזהו בהיותכם מתי מספר וכו', ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר - הינו שכל זה הוא סוד טלטול ישראל בגלות מגוי אל גוי ומממלכה וכו', שזהו התחיל מימי אברהם אבינו, מעת שנגזר עליו (בראשית טו, יג): "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וכו', שרמז לו אז גם כל הגליות של כל הארבע מלכיות (עין בראשית רבה מד, יז), שכל זה הוא סוד בחינה הנ"ל בשביל לברר ניצוצות מעמקי הקלפות, וכנ"ל.

וזהו לא הניח לאיש לעשקם וכו' אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו - הינו שכשישראל יורדים בגלות בכלל ובפרט אינו מניח השם יתברך אותם לעשקם וכו', שלא יאבדו שם, חס ושלום. וכמו שכתוב (ויקרא כו, מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים" וכו'. וכל זה בכח וזכות הצדיקי אמת שבכל דור, שעל ידם עקר ברור האמונה בכל דור בכל יום ויום, וכנ"ל. וזהו אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו - כי הצדיקים וכל המתקרבים אליהם הנכללים בהם - נקראין נביאים, כי כל צדיק זוכה לבחינת רוח נבואה, שעל־ידי־זה עקר ברור האמונה, כנ"ל באריכות. ועל־ידי־זה זוכין לאמונת חדוש העולם, שעל־ידי־זה זוכין לבחינת ריח שהוא בחינת משיח, כמבאר בהתורה הנ"ל (אות י'). ובשביל זה נקראים הצדיקים אמתיים 'משיח', כמו שכתב רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן סימן ב). וזהו אל תגעו במשיחי ובנביאי וכו' - שהם הצדיקים אמתיים בעלי רוח הקדש, שבכחם וזכותם יש לישראל קיום בגלות שלא יאבדו, חס ושלום, וכנ"ל. כי על ידם עקר ברור האמונה בכל יום ויום, שעל־ידי־זה יהיה חדוש העולם של לעתיד, שאז יתער שיר חדש וכו', וכנ"ל בהתורה הנ"ל.

וזהו שירו לה' כל הארץ בשרו מיום אל יום ישועתו - הינו על־ידי התקרבות לצדיקים אמתיים נזכה לשיר הנ"ל, בחינת שירו לה' כל הארץ, והעקר על־ידי הנפלאות והישועות שהצדיקים ממשיכין עלינו בכל יום ויום, לברר האמונה בכל יום ויום כפי היום והשעה, שבשביל זה צריכין להתקרב לצדיקים אמתיים בכל דור ודור וכנ"ל. וזהו בשרו מיום אל יום ישועתו - 'מיום אל יום' דיקא, כי האמונה שהיא עקר הישועה והגאלה מכל הצרות בכלל, ובפרט, צריכין לבררה מיום אל יום דיקא כנ"ל. אשר בשביל זה צריכין דיקא להתקרב לצדיק האמת שבכל דור ודור, וכמבאר כל זה לעיל באריכות, עין שם (אותיות לב, לג):

[מן ' וזה בחינת ארבעה צריכין להודות' שבאות מ"ב עד כאן, נכתב בצידון בבואי מים ליבשה לתחלת גבול ארץ־ישראל. "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבתיך" (תהלים צב, ו), "רבות עשית עמי" וכו' וכו' (שם מ, ו), מה אדבר]: