# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/1955/65/6/

וזה בחינת ברכה ראשונה וברכה אחרונה שמברכין על כל דבר שאוכלין, כי הברכה ראשונה היא בבחינת מוציא מכח אל הפעל, כי על־ידי הברכה ממשיך שלמות חיותה של הפרי שמברך עליה ונחשב כאלו בראה עתה מחדש כנ"ל. ואחר־כך צריך לברך ברכה אחרונה כדי לחזר ולהעלות הפרי לתכליתה ושרשה, כי ברכה אחרונה מברכין על שהשם יתברך מחיה את האדם בזאת הפרי והמאכל, כמו שאומרים: 'בורא נפשות וכו' על כל מה שבראת להחיות בהם' וכו'. וכן בברכת המזון. וזהו התכלית של המאכל, כי תכליתו כשמחיה את האדם, שעל־ידי־זה יש כח בהאדם לעבד את השם יתברך ולקים מצוותיו. ועקר העבודה והחיות דקדשה הוא מה שמתחזק ברצון חזק להשם יתברך, שזהו העקר כנ"ל.

וזהו התכלית של הפרי שנכלל בהאדם והחיה אותו, עד שזוכה על־ידי־זה לרצון חדש חזק יותר להשם יתברך, שעל־ידי־זה כל עבודת האדם כנ"ל, כי העקר הוא הרצון כנ"ל, כי שם שרש הנפש, שהוא לשון רצון, כמו שכתוב (בראשית כג, ח): "אם יש את נפשכם" וכנ"ל. וכן כתב אדמו"ר ז"ל בהתורה "כי מרחמם ינהגם" (בלקוטי תנינא סימן ז) שעל־ידי האכילה זוכין להארת הרצון, עין שם. הינו כנ"ל. נמצא, שעקר הברכה אחרונה הוא כדי להעלות הפרי לשרשה, שהוא בחינת רצון, כדי להמשיך בחינת רצון דקדשה על־ידי זאת הפרי והמאכל, שעל־ידי־זה משברין כל המניעות שבעולם וזוכין לעבודת ה', כנ"ל.

ועל־כן על הריח אין צריכין לברך ברכה אחרונה, כי כל הרצון והתשוקה והחשק דקדשה שעל־ידי־זה משברין המניעות, הוא בבחינת ריח, בבחינת 'לריח שמניך טבים' כנ"ל (אות ב). כי ברכה ראשונה צריכין לברך גם על הריח, כדי להוציא מכח אל הפעל, כדי להשלים שלמותו על־ידי הברכה כנ"ל, אבל תכף שנשלם הריח טוב על־ידי הברכה - אין צריכין לברך עוד ברכה אחרונה כדי להעלותו לשרשו, שהוא בחינת רצון, שיזכה האדם על־ידי־זה לרצון וחשק דקדשה כנ"ל, כי הריח טוב בעצמו הוא בבחינת רצון וחשק דקדשה, כי כל התגברות הרצון והחשק בשעת המניעות הוא על־ידי בחינת ריח 'כמאן דארח ריחא' כנ"ל, ומשם שרש הריח. על־כן אין צרך לברך אחריו ברכה אחרונה, וכנ"ל: