# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2053/63/

ענין תפלת ערבית רשות (ברכות כז:)

על־פי המאמר 'הנעור בלילה וכו' הרי זה מתחיב בנפשו' בסימן נב, עין שם היטב היטב:

כי יש אפיקורסים שאומרים שהעולם הוא מחיב המציאות, חס ושלום. אבל באמת העולם הוא אפשרי המציאות, רק אחר שנאצלו נשמות ישראל כבר היה מכרח, כביכול, השם־יתברך, לברא את העולם וכל אשר בה בשביל ישראל, כי הכל נברא בשבילנו. נמצא, שעכשו שנמצאים נשמות ישראל בעולם - בודאי העולם הוא מחיב המציאות. ומזה בא טעותם ואפיקורסות שלהם כנ"ל. אבל באמת קדם שנאצלו נשמות ישראל אז היה העולם אפשרי המציאות. רק תכף שנאצלו נשמות ישראל, תכף הצרך השם־יתברך לברא את העולם בשבילם כנ"ל. ועל־כן אחר שנבראו נשמות ישראל אז העולם הוא בבחינת מחיב המציאות. ועל־ידי שישראל עושים רצונו יתברך ונכללין בו, שבשביל זה נברא כל העולם. ועל־ידי־זה נכלל כל העולם עם נפשות ישראל בהשם־יתברך, שהוא יתברך הוא מחיב המציאות ואז נעשה כל העולם מחיב המציאות, וזהו "הנעור בלילה וכו' הרי זה מתחיב בנפשו"; עין שם היטב:

וזה בחינת תפלת ערבית רשות. כי יעקב תקן תפלת ערבית (ברכות כו:), כי התפלה היא בחינת חדוש העולם, כמבאר ומובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן ח ועוד). כי התפלה היא אחדותו יתברך, בבחינת (דברים י, כא): "הוא תהלתך והוא אלהיך", והדבור של התפלה הוא בחינת דבר ה', שעל ידו נעשו שמים וארץ בבחינת "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), כמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן א' תנינא). וזה בחינת 'אדני שפתי תפתח' שאומרים קדם התפלה, כי הדבור של התפלה הוא דבר ה' כנ"ל. נמצא, שהתפלה היא בחינת חדוש העולם בחינת דבר ה' וכו', כנ"ל.

ועל־כן תפלת ערבית רשות, כי התגלות הבריאה הוא בחינת אור, בחינת (בראשית א, ג): "ויאמר אלהים יהי אור" וכו'. וקדם הבריאה זה בחינת חשך, כי קדם הבריאה אי אפשר להשיג, ועל־כן נקרא בחינת חשך מעמק המשג, בבחינת (ישעיה מה, ז): "יוצר אור ובורא חשך". כמו שאיתא בכונות (פרי־עץ־חיים, קריאת שמע, פרק א): שיצירה נקרא אור ובריאה חשך, מחמת שבריאה למעלה מיצירה, ואי אפשר להשיג שם, על־כן נקרא חשך מעמק המשג, בחינת (תהלים יח, יב) "ישת חשך סתרו". ועל־כן גם בשעת הבריאה ברא השם־יתברך החשך קדם להאור, ברישא חשוכא והדר נהורא [בהתחלה חשך ואחר־כך אור] (שבת עז:), כי החשך שקדם להאור מרמז על קדם הבריאה, שהוא בחינת "ישת חשך סתרו". ואז בבחינת חשך, בבחינת קדם הבריאה, דהינו קדם שנאצלו נשמות ישראל, אז היה העולם בחינת אפשרי המציאות, מאחר שעדין לא נבראו נשמות ישראל, וכנ"ל. וזה בחינת תפלת ערבית רשות, כי התפלה היא בחינת בריאת העולם. כי התפלה יש לה שרש למעלה, כי גם השם־יתברך מתפלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז.): 'מנין שהקדוש־ברוך־הוא מתפלל' וכו'. ואז בערבית, אז התפלה היא בחינת רשות, בחינת אפשרי המציאות, כי עדין אין חובה, חס ושלום, לברא את העולם מאחר שגם נשמות ישראל עדין לא נבראו.

ועל־כן יעקב תקן תפלת ערבית, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, כמו שכתוב (בראשית א, א): "בראשית ברא" וכו' 'בשביל ישראל שנקראו ראשית' וכו' (ויקרא רבה לו, ד). נמצא שראשית המחשבה של הבריאה היה ישראל, ואז בבחינת ראשית המחשבה - היה העולם אפשרי המציאות כנ"ל, מאחר שעדין לא נבראו נשמות ישראל רק שעלה במחשבה, והיה הדבר ברצונו יתברך. ועל־כן אז בתחלת הבריאה דהינו כשעלה ישראל במחשבה תחלה - אז היה העולם אפשרי המציאות, כנ"ל. ועל־כן יעקב תקן תפלת ערבית שהיא רשות. כי ראשית המחשבה אי אפשר להשיג והוא בחינת חשך מעמק המשג כנ"ל, ושם עדין העולם בבחינת אפשרי המציאות. ועל־כן שם התפלה היא בבחינת רשות, כי, כביכול, עדין אין חובה לדבר דברי התפלה שהם בחינת "בדבר ה' שמים נעשו" וכו' כנ"ל. כי עדין העולם הוא אפשרי המציאות בחינת רשות, כי עדין לא נבראו ישראל רק שעלה במחשבה כנ"ל. ועל־כן בעת שמתחיל להתגלות בחינת יעקב אז התפלה היא רשות, בחינת תפלת ערבית רשות וכו', וכנ"ל.

אבל אחר־כך שתקן יעקב תפלת ערבית ונתגלו נשמות ישראל, כי בלילה נבראים נשמות ישראל (עין זהר ויקהל רה.), בבחינת (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים" וכו'. ועל־כן באור הבקר שמתגלה אור הבריאה, כי עקר הבריאה היא בחינת אור כנ"ל, על־כן אז התפלה היא בחינת חובה. כי אז כשכבר נתגלו נשמות ישראל היה השם־יתברך, כביכול, מחיב לדבר ולברא את העולם בשביל ישראל כנ"ל. ועל־כן אז ביום - שהוא עקר הבריאה אחר שכבר יצאו נשמות ישראל, אז התפלה שהיא דבר ה' היא בחינת חובה, כי כביכול, השם־יתברך מחיב לדבר, בחינת תפלה שהיא בחינת דבר ה', ולברא את העולם בשביל ישראל, שהכל נברא בשביל ישראל, כנ"ל.

ועל־כן אין להאמות, שהם ישמעאל ועשו, אחיזה רק באברהם ויצחק, כי עקר אחיזתם הוא מהכפירות, כידוע. כי אחיזתם מהסטרא אחרא שנקרא אל אחר־כפירות. ועקר הכפירות הוא אפיקורסות הנ"ל, שמהפכים דברי אלהים חיים ואומרים: שחס ושלום העולם הוא מחיב המציאות. וטעות זה נמשך ונשתלשל להם מחמת שבאמת העולם הוא מחיב המציאות אחר שנבראו ישראל, כנ"ל. נמצא שעקר אחיזתם היא מבחינת אחר הבריאה, אחר שנבראו נשמות ישראל, שאז נעשה העולם על־ידי נשמות ישראל בחינת מחיב המציאות. ועל־ידי־זה נמשך ונשתלשל אפיקורסות וטעות שלהם. אבל בשרש נשמות ישראל, למעלה בשרשם - אין להם אחיזה כלל, כי שם העולם עדין אפשרי המציאות, ואין להם שום אחיזה שם. ועל־כן ביעקב אין להם שום אחיזה, כי ישראל עלה במחשבה תחלה. כי גם עקר קדשת אברהם ויצחק הוא רק בחינת ישראל - שהוא כלול משלשה אבות (זהר ויגש רז.). ושם עקר כלליות קדשת השלשה אבות, כמו שכתוב (בראשית כא, יב): "כי ביצחק יקרא לך" וכו' 'ולא בכל יצחק' וכו' (נדרים לא.), כי העקר הוא ישראל שעלה במחשבה תחלה.

וזה בחינת (ויקרא כו, מב): וזכרתי את בריתי יעקוב, ואחר־כך - ואף את בריתי יצחק וכו' (ויקרא רבה לו, ד). נמצא, שתחלת המחשבה היה ישראל, ואז היה העולם אפשרי המציאות, בחינת 'תפלת ערבית רשות', שהיא תפלת יעקב, ושם אין להם עדין שום אחיזה כנ"ל. אבל תכף שכבר עלה ישראל במחשבה, והתחילו להתגלות נשמות ישראל - נעשה תכף העולם בחינת מחיב המציאות. ואז כשנבראו אברהם ויצחק, שכלם לא נבראו רק בשביל ישראל, כמו שכתוב (ישעיה כט, כב): "כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (ויקרא רבה לו, ד). ואז העולם הוא בחינת מחיב המציאות כנ"ל, מאחר שכבר נתגלה בחינת נשמות ישראל, כנ"ל.

ועל־כן אז ביום שהוא עקר הבריאה - אז התפלה היא חובה כנ"ל. וזה בחינת (בראשית ב, ד): "בהבראם" – 'באברהם' (בראשית רבה יב, ט). כי 'בראשית ברא' - בשביל ישראל שנקרא ראשית, שעלה במחשבה תחלה, אז 'ברא ה'', זה בחינת אפשרי המציאות, אבל אחר־כך שכבר עלה ישראל במחשבה ונאצלו נשמות ישראל, אז נאמר (בראשית ב, ד): "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", 'בהבראם' דיקא, זה בחינת מחיב המציאות, כי אחר־כך נעשה העולם בחינת מחיב המציאות בשביל ישראל. ואז ביום הוא תפלת אברהם ויצחק שיצאו אחר יעקב, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, כמו שכתוב (ישעיה מג, א): "כה אמר ה' בראך יעקב" וכו' – 'עולמי עולמי מי בראך ישראל' (ויקרא רבה לו, ד), ועל־כן אז ביום שכבר נתגלו נשמות ישראל אז התפלה בבחינת חובה כנ"ל. ועל־כן שם יש אחיזה להאמות, כי עקר אחיזתם משם כנ"ל.

כי באמת עקר שלמות התפלה הוא ביום דיקא. כי באמת זה עקר השלמות, כשהעולם הוא בבחינת מחיב המציאות, דהינו כשהשם־יתברך עושה רצון ישראל ובורא ומקים כל העולם בשבילם - כאלו היה מחיב בדבר, שזהו בחינת מה שנעשה העולם מחיב המציאות בשביל ישראל, כנ"ל. ובודאי זה עקר השלמות, ועקר כונת הבריאה היה בשביל זה, כדי שיהיה נכלל העולם אחר־כך בחיוב המציאות על־ידי ישראל, וכנ"ל במאמר הנ"ל עין שם. אבל אף־על־פי־כן עכשו יש להם אחיזה מבחינה זו דיקא, מבחינת אחר הבריאה, דהינו אחר שנברא העולם בשביל נשמות ישראל שנאצלו תחלה, ואז אחר שנאצלו נשמות ישראל אז העולם בחינת מחיב המציאות כנ"ל. ומשם משתלשל להם אחיזה לאפיקורסות ושטות שלהם כנ"ל. כי השם־יתברך נותן להם מקום לטעות - כדי שיהיה בחירה בעולם. אבל בבחינת יעקב - 'ישראל שעלה במחשבה תחלה', שם אין להם שום אחיזה. כי באמת כשנאצלו נשמות ישראל במחשבה תחלה, היה העולם אפשרי המציאות, וברצונו הטוב האציל נשמות ישראל ואחר־כך ברא העולם בשבילם וכו' וכנ"ל:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

[ה' הטוב יכפר. ה' הטוב יכפר. כי הדברים נכונים מאד למי שיבינם על נכון באמת ובאמונה]