# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2053/64/1/

וזה בחינת תפלת ערבית שתקן יעקב אבינו, עליו השלום, שהוא הבחיר שבאבות (בראשית רבה עו, א). והיא התפלה הקודמת של כל השלש תפלות שביום, כי היום הולך אחר הלילה, ובתחלה הוא לילה ואחר־כך היום, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל (חלין פג.). נמצא, שתפלת ערבית היא הראשונה מהשלש תפלות. כי עקר שלמות התפלה הוא דיקא על־ידי הבטול - שנכללין בבחינת כלו אחד כלו טוב, שעל־ידי־זה זוכין לעשות אחד מכל התפלה. וכשעומד בסוף התפלה יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה וכו' - כמבאר בהתורה הנ"ל.

כי כשאדם עומד להתפלל, אזי הוא הולך בשדה העליון ומלקט ציצים ופרחים ושושנים ועשבים נאים ויפים וכו'. ותכף כשמוציא אות ראשונה וכו' מכל שכן כשגומר תבה אחת, אזי התבה תופסת את הנפש שממנה יוצא הדבור, ומחבק ואוחז את הנפש באהבה עצומה, ואינו מניח את הנפש לילך להלן יותר וכו'. אבל אין זה שלמות התפלה, כי צריכין לגמר כל התפלה ולומר אחר־כך עוד שירות ותשבחות ותחנות ובקשות וכו'.

על־כן עקר שלמות התפלה הוא רק כשזוכין לעשות אחד מכל התפלה. דהינו שאפלו כשילך מזה הדבור וידבר דבורים אחרים, אף־על־פי־כן לא ישכח הדבור הראשון לעולם. ואפלו כשיעמד בסוף התפלה - יהיה זוכר עדין אפלו הדבור הראשון של התפלה, עד אשר אפלו בתבה האחרונה של התפלה - יהיה עומד עדין בתבה הראשונה של התפלה כי כלו אחד וכו'; עין שם, וזה אין זוכין כי אם על־ידי שזוכין להסתכל על התכלית, שהוא כלו אחד כלו טוב וכו' עין שם.

ולהסתכל על התכלית אי אפשר כי אם על־ידי בטול, על־ידי סתימת עינים לגמרי, דהינו שיסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שיבוא לתכלית הבטול. ואז יהיה נכלל בהתכלית שהוא כלו אחד כלו טוב. ועל־ידי־זה יזכה לעשות אחד מכל התפלה שזה עקר שלמות התפלה כנ"ל; עין שם כל זה היטב.

ומבאר שם, שזה בחינת מה שמטבע בטבע האדם, שכשיש לו יסורים גדולים, חס ושלום - הוא סותם ועוצם עיניו בחזקה מאד - כי שם, כשמסתכלין על התכלית - רואין שם שאין שום יסורים ורעות בעולם כלל, כי הכל לטובה. כי תכלית היסורין הוא טובה גדולה מאד, אבל אי אפשר להסתכל על התכלית כי אם בסתימו דעינין וכו' [בעצימת העינים], כי כשרוצין לראות דבר הרחוק מעיניו - צריך לצמצם את הראות וכו'. כמו כן כשרוצין להסתכל על התכלית שהוא רחוק מאד מעיני האדם - צריכין לסתם עיניו לגמרי ולדחקם באצבע, דהינו שצריכין לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי. ואז דיקא יכולים להסתכל על התכלית, שהוא כלו אחד, כלו טוב, ושם נתבטלין היסורים לגמרי, כנ"ל.

ועל־כן מטבע בטבע האדם לסתם עיניו בחזקה בשעת היסורים הקשים כדי לברח מהיסורים, כי על־ידי סתימת עיניו בשעת היסורים - על־ידי־זה הוא נכלל בהתכלית, ששם נתבטלין כל היסורין כנ"ל. אבל אי אפשר שישאר שם, כי יתבטל במציאות ובהכרח שיהיה הבטול בבחינת רצוא ושוב. ואזי כשחוזר מהבטול אזי חוזרים ומתגברים היסורים ביותר חס ושלום וכו'. אבל אחר־כך מקררין היסורים על־ידי התורה שממשיך מבחינת הבטול, כי על־ידי הבטול נכלל בבחינת כלו אחד כלו טוב, ושם רואין שכל היסורין הם טובות גדולות. ועל־ידי־זה נמשך עליו שמחה. ואזי כשחוזר מהבטול, ונשאר רשימה מהבטול, אזי נעשה מהשמחה כלי לקבלת התורה. וזוכה להשגת התורה על־ידי אור הזריחה וההתנוצצות של הרשימה מהבטול, שמאיר ומזריח לתוך המחין שנעשו כלים לקבלת התורה על־ידי השמחה וכו', עין שם כל זה היטב.

ומבאר שם, שכל זה נעשה על־ידי בעל השדה שעוסק בתקון השדה העליונה - שגדלים שם כל הנשמות, שהוא עוסק להביא את הכל אל התכלית, שיהיו נכללין ונתבטלים ברצוא ושוב, בבחינת 'כלו אחד כלו טוב', שעל־ידי־זה זוכין לעשות אחד מכל התפלה, שזה עקר שלמות התפלה כנ"ל, עין שם כל זה הדק היטב: