# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2053/64/17/

וזה בחינת (בראשית ח, א): "ויזכר אלהים את נח וכו' וישכו המים", שאומרים אותו בראש השנה בתחלת פסוקי זכרונות. כמו שאומרים: 'וגם את נח באהבה זכרת וכו' בהביאך את מי המבול וכו', על־כן זכרונו בא לפניך' וכו'. כי אז בימי נח בדור המבול היה תקף הדין בעולם מרבוי מעשיהם הרעים, עד שלגדל עצם תקף הדין שהיה אז, היו צריכין לבטל עצמן לגמרי בתכלית הבטול ברצוא ושוב בבחינה הנ"ל, כמבאר לעיל, שכשמתגברים הדינים והיסורים, חס ושלום, צריכין לבטל עצמן בתכלית הבטול לאור האין סוף ולהסתכל על התכלית וכו' כנ"ל. וכל מה שהדין והיסורים גדולים ביותר, חס ושלום, צריך שיהיה הבטול בשלמות יותר. ולגדל תקף הדינים שהיה אז בדור המבול היו צריכים בטול נפלא ונורא להמתיק הדין העצום אז. ולבטול כזה צריכים צדיק גדול כמו משה רבנו, עליו השלום דיקא, וכמבאר בזהר הקדוש (וירא קו.) בענין נח אברהם ומשה שאין מי שמסר נפשו בעד העולם כמו משה רבנו, עליו השלום, עין שם.

כי משה כשראה תקף הדין כשעשו את העגל מסר נפשו לגמרי ובטל עצמו בתכלית, ואמר (שמות לב, לב): אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. ואם אין מחני נא - זה בחינת תכלית הבטול שמסר נפשו לגמרי. וזה מחני נא מספרך אשר כתבת - שמסר נפשו ונתרצה למחות שמו, חס ושלום, מן התורה, שזהו בחינת תכלית הבטול. כי כשנתבטלין ונכללין באורו האין סוף יתברך - שם הוא למעלה מכל השמות והכנויים. כי כל השמות והכנויים הם אחר הצמצום והתהוות הספירות שאז דיקא אנו יכולין לקרותו יתברך בשמות וכנויים, שמשם נמשכין השמות של כל הנבראים וכו' שהם חיותם. כי השם הוא הנפש והחיות, בחינת (בראשית ב, יט): "נפש חיה הוא שמו", כמבאר במקום אחר (סימנים נו, נט). אבל בבחינת הבטול באור האין סוף - שם הוא למעלה מהספירות, למעלה מהשמות, בחינת (ספר יצירה פרק א): 'לפני אחד מה אתה סופר'. על־כן אי אפשר להתמהמה שם הרבה בבחינת הבטול כדי שלא יתבטל במציאות, חס ושלום.

על־כן צריכין לחזר משם, בבחינת (יחזקאל א, יד): "והחיות רצוא ושוב". ואז מקבלין עקר החיות מהרשימו שנשאר מהבטול, שמשם עקר התגלות אלהותו יתברך. כי משם בחינת הרשימו מהבטול, משם נמשכין כל הספירות, שהם כל השמות והכנויים, שמהם נבראו כל העולמות מתחלת האצילות עד סוף העולם. כי הכל נמשך מהרשימו הנ"ל, שמשם מתחיל התהוות הכלים. כי בבחינת הבטול בעצמו, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכשיש תקף הדין, חס ושלום, אזי הצדיק שהוא בבחינת משה, שהוא סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי - הוא מבטל את עצמו בתכלית הבטול, ששם הוא כלו טוב. אבל אחר־כך כשחוזר משם - מתגבר הדין ביותר כנ"ל, רק שהוא ממתיק הדין אחר־כך על־ידי התורה שממשיך מהרשימו, כנ"ל.

וזה שאמר משה: אם תשא חטאתם - הרי טוב. הינו אם יש לי כח על־ידי הבטול להמשיך אחרי כן המתקה על־ידי התורה שמקבלין מהרשימו - הרי טוב. ואם אין - מחני נא מספרך וכו' - הינו שאם הדין חזק כל כך, עד שאי אפשר לי להמתיקו על־ידי התורה שאני מקבל תמיד מהרשימו, שמשם כל תורת משה והנביאים וכו' כנ"ל, אזי מחני נא - הינו שאני מרצה לבטל עצמי לגמרי באור האין סוף (אות ה), ולא אחזר משם ברצוא ושוב כדרכו תמיד, רק אני מרצה לשאר שם לגמרי, שזהו בחינת מחני נא. כי שם הוא למעלה מהשמות. וזהו מחני נא מספרך אשר כתבת - שהוא התורה. כי שם הוא למעלה מהתורה כנ"ל. ומגדל המסירות נפש שהיה למשה אז, שנתרצה למות ולהסתלק מזה העולם לגמרי בשביל ישראל, על־כן נתרצה לו השם־יתברך באמת ומחל לישראל, ונמתק הדין העצום בזכותו, בחינת "וינחם ה' על הרעה" וכו' (שמות לב, יד).

וזה בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנתגלו למשה אז. כמו שכתוב שם בפרשה (שמות לג, יט; לד, ה־ו): ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וכו' וירד ה' בענן וכו' ויעבר ה' על פניו ויקרא וכו'. כי כל השלש עשרה מדות של רחמים, שהם ממתיקין כל הדינים שבעולם - כלם נמשכין מאור הרשימו של הבטול הנ"ל, שעל ידו ממתיקין כל הדינים כנ"ל. וזה בחינת אני אעביר כל טובי וכו', ויעבר ה' על פניו וכו' - זה בחינת אור הרשימו שעוברת על פניו של מי שזוכה לזה בעת שחוזר מהבטול, שאז עובר על פניו הזריחה והתנוצצות אלהות, שמאיר ומזריח לו מהבטול, על־ידי הרשימו שנשאר מהבטול, שזה האור הגדול והנורא חולף ועובר על פניו, בחינת (איוב ד, טו): "ורוח על פני יחלף", בחינת 'ויעבר ה' על פניו' וכו'. וזהו בחינת אני אעביר כל טובי על פניך - 'כל טובי' דיקא. כי שם בבחינת הבטול הוא כלו טוב כנ"ל. ואחר־כך על־ידי אור הרשימו שמקבלין משם - ממשיכין על עצמו גם כן בחינת אור הבטול, לידע שכלו טוב על־ידי התורה שמקבלין, שעל־ידי־זה נמתקין כל הדינים והיסורים, כנ"ל.

וזה שמובא בספרים (זהר אחרי סב.), ששלש עשרה מדות של רחמים, הם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. כי שלש עשרה מדות של רחמים הם בחינת אור הרשימו שעוברת על פניו בעת שחוזר מהבטול כנ"ל, שמשם נמשך כל התורה כנ"ל, בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שהם כלל התורה. כי משם מאור הרשימו הנ"ל - נמשך כל התורה, כנ"ל.

ועל־כן משה רבנו שמסר נפשו וזכה לבטול כזה, על־כן באמת המתיק כל הדינים שבעולם, אפלו בעת תקף התגברות הדין מאד, רחמנא לצלן. אבל נח לא זכה לבטול כזה, ועל־כן לא היה יכול לבטל הדין לגמרי, ועל־כן היה מבול בעולם. על־כן הכרח לכנס בתבה להתחבא שם מפני תקף הדין והמשחיתים, כמבאר בזהר הקדוש (ויקהל קצז.). והענין, כי מחמת שנח לא זכה לבטל עצמו כראוי, עד שיבטל הדין מכל העולם, על־כן הכרח לכנס בתבה לזכות שם לבחינת בטול. כי תבת נח - דא יום הכפורים, כמו שאיתא בתקונים (תקון ו', דף כב.) ויום הכפורים הוא בטול, שאז סותמין עיניהם מחיזו דהאי עלמא, שזה בחינת התענית והחמשה ענויים של יום־כפור כנ"ל (אות י). הינו כי נח לא זכה לבחינת בטול, כי אם על־ידי כניסתו לתבה, ונסתר ונתחבא שם וסתם עיניו מהעולם. כי זה בחינת ההסתרה, שצריכין להסתיר ולהתחבא עצמו בשעת תקף הדין, חס ושלום, שזהו בחינת התבה, כמבאר בזהר הקדוש. הינו כי בשעה שהדין גובר - צריכים לבטול כנ"ל, והבטול הוא לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא.

ועל־כן צריכין להתחבא ולהסתיר עצמו בתוך הבית, ולבלי לצאת חוצה, כדי שלא ישוטט עיניו בראית העולם הזה, רק ישב נסתר ונחבא בתוך ביתו, ששם המקום מסגל יותר לבטל עצמו להשם־יתברך, כדי להמתיק הדין על־ידי־זה. וזהו בחינת (ישעיה כו, כ): "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם". נמצא, שתבת נח זה בחינת בטול. כי נח לא זכה לבטול בשלמות להמתיק הדין מכל העולם לגמרי, רק שהשם־יתברך ברחמיו צוהו לכנס בתבה להסתיר עצמו שם, ולסתם עיניו מהעולם, כי מחצות התבה סותמין בפני העינים - שלא יתפזר הראות לחוץ, כדי שיוכל להסתכל על התכלית ולכלל באין סוף, כמבאר בהתורה הנ"ל, שבשביל זה צריכין לסתם עיניו כשרוצין להסתכל על התכלית, כדי שלא יתפזר הראות מן הצד וכו'; עין שם.

וזה בחינת מעלת ההתבודדות - שצריך האדם שיתבודד בתוך ביתו, ויקשר עצמו להשם־יתברך בתפלות ותחנונים, כדי שיסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא, ולא יתפזר ראות עיניו בחוץ, ובשביל זה בעצמו מסגלין מחצות הבית להסתיר עצמו בהן מפני המשחיתים בעת תקף הדין, רחמנא לצלן, כמובא בזהר הקדוש. כי מחצות הבית הם מחצות בפני העינים, כדי להסתכל על התכלית ששם כלו טוב, ששם כל הדינים והיסורים בטלים במציאות.

על־כן כשאין צדיק הדור השלם כל כך, שיוכל על־ידי בטולו אל התכלית לבטל הדין לגמרי מכל העולם, אזי הצדיקים והכשרים צריכין להסתיר עצמן בתוך מחצות ביתם, בבחינת: 'לך עמי בא בחדריך' וכו' כדי להסתיר עצמו מפני הדין. כי מחצות הבית הם בבחינת בטול אל התכלית, מחמת שהם סותמין בפני העינים, שלא יסתכל אל החוץ. ועל־כן שם אין הדין יכול לשלט, כי עקר בטול הדינים הוא על־ידי בחינת התכלית כנ"ל, שזהו בחינת סתימת העינים בשעת תקף היסורים, רחמנא לצלן, כמבאר בהתורה הנ"ל.

וזהו בחינת התבה כנ"ל, כי הצדיק השלם כמו משה רבנו - יכול לבטל עצמו אל התכלית תמיד, אפלו בלא כניסתו לתבה. ועל־כן צדיק כזה, באמת הוא יכול לבטל הדין לגמרי מכל העולם, אבל שאר צדיקים אין יכולין לבטל עצמן כי אם כשסותמין עצמן ונסגרים בחדרים, בבחינת (ישעיה כו, כ): 'לך עמי בא בחדריך'. וזהו בחינת כניסת נח בתבה כנ"ל, שמחמת שלא זכה לתכלית הבטול בשלמות - על־כן לא היה יכל להמתיק הדין מכל העולם. וגם הוא עצמו וביתו לא נצולו, כי אם על־ידי שנתן לו השם־יתברך עצה שיכנס בתבה, ושם דיקא יזכה לבחינת בטול. כי הוא לא היה יכל לבוא לבחינת בטול, כי אם על־ידי כניסתו לתבה כנ"ל. ועל־ידי בטול זה - זכה על כל פנים לבטל הדין מעצמו וביתו, ולקים העולם על־ידי־זה כנ"ל. נמצא, שתבת נח - זה בחינת בטול, בחינת יום הכפורים כנ"ל.

וזה בחינת (בראשית ו, טז): "צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה" - הינו שיעשה צהר וחלון למעלה, כדי שכל הסתכלותו והבטתו יהיה רק למעלה, שזהו בחינת הסתכלות אל התכלית העליון, שהיא למעלה למעלה. וזה בחינת (שמות יז, יא): "והיה כאשר ירים משה ידו" וכו' - 'וכי ידיו של משה וכו' אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה הם נוצחין' וכו' (ראש השנה כט:). וכן לענין הנחש, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה הם מתרפאין. כי עקר בטול הדינים והיסורים ונצחון המלחמה לעמד כנגד המתנגדים אל הקדשה, הוא על־ידי הסתכלות כלפי מעלה, שהוא בחינת בטול אל התכלית, כנ"ל.

ועל־ידי תבת נח שהוא בחינת בטול, שעל־ידי־זה נסתר מפני הדין ונתקים העולם ולא נחרב לגמרי, על־ידי־זה זכה נח אחר־כך, כשחזר מהבטול בבחינת רצוא ושוב, להמשיך תורה מהרשימו כנ"ל. וזה בחינת מה שזכה נח אחר יציאתו מהתבה להשיג בחכמתו וברוח קדשו - להקריב קרבנות "מכל הבהמה הטהרה" וכו' (בראשית ח, כ), כי זה זכה לקבל ולהשיג בבחינת השגת התורה מהרשימו שנשאר לו מהבטול בעת יציאתו מהתבה, שהיא בחינת יום הכפורים בחינת בטול כנ"ל. וזה בחינת (שם ח, א): "ויזכר אלהים את נח". 'ויזכר' דיקא, בחינת זכרון שהוא בחינת הרשימה, שזה בחינת ראש השנה, שעקר ההמתקה על־ידי השופר, שהוא בחינת זכרון, בחינת (ויקרא כג, כד): "זכרון תרועה" וכו' כנ"ל. ועל־כן מזכירין פסוק זה בראש השנה בתחלת פסוקי זכרונות, כי כל זה הוא כל ענין ראש השנה, כנ"ל: