# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2053/64/21/

וזה בחינת מה שאמר השם־יתברך לדוד המלך, עליו השלום (שמואל־ב ז, יב): "והיה כי ימלאו ימיך" וכו' - שדוד רצה לבנות הבית, והשיב לו השם־יתברך, שבחייו לא יזכה לזה, כי אם אחר הסתלקותו יבנה בנו את הבית־המקדש. כי עקר שלמות השגת התורה הוא בבית־המקדש, ששם הוא בחינת תכלית הבטול לפני ולפנים בבית קדשי קדשים, ששם נכנס הכהן הגדול פעם אחת בשנה ביום הכפורים וכנ"ל (אות י), ששם היה עומד על האבן שתיה הארון עם הלוחות שהם כלל התורה, כי משם תצא תורה וכו'. ועל־כן עקר תקון העולמות שנמשך על־ידי קבלת התורה לא נשלם עד שנבנה הבית בימי שלמה, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל (לקוטי תורה כי תשא) שבימי משה לא חזרה השכינה כי אם בבחינת אחור באחור, ולא נתיחדה בבחינת פנים בפנים עד ימי שלמה שנבנה הבית וכו', עין שם.

וזה בחינת "ביום חתנתו" (שיר השירים ג, יא) – 'זה מתן תורה'. "וביום שמחת לבו" – 'זה בנין בית־המקדש' (תענית כו:). כי עקר שלמות השגת התורה בחינת מתן תורה הוא בבית־המקדש, ששם תכלית הבטול לפני ולפנים, שמשם כל התורה וכו' כנ"ל. ועל־כן דוד שרצה לגמר תקון זה לבנות הבית־המקדש, ששם עקר בחינת הבטול, עקר השגת התורה וכו' כנ"ל, השיב לו השם־יתברך, שתקון נפלא ונורא כזה אי אפשר שיתקן בחייו, רק הוא צריך להסתלק תחלה, ואז על־ידי הסתלקותו דיקא - יזכה בנו להמשיך אור מהרשימו שלו לבנות הבית־המקדש ולתקן כל התקון הזה בשלמות, הינו כנ"ל. ועל־כן באמת נקרא כל הבית־המקדש על שם דוד, כמו שכתוב (מלכים־א יב, טז): "ראה ביתך דוד", כי הכל על ידו.

כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם' (חלין ז:). ומה שאינו יכול לגמר בחייו - הוא גומר לאחר הסתלקותו דיקא וכנ"ל. כמו דוד המלך, עליו השלום, לענין בנין בית־המקדש, ששם עקר הבטול ששם תקון כל העולמות וכנ"ל. וכן מצינו במשה רבנו, עליו השלום, שרצה לכנס לארץ־ישראל ולכבש ארץ־ישראל בעצמו, ולא הניחו השם־יתברך ואמר (דברים ג, כו): "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כי לכבש ארץ־ישראל להוציאה מהשבעה עממין ולמסרה לישראל, שזה עקר התקון, כי שם בארץ־ישראל הם כל הקדשות ושם הבית־המקדש ששם עקר הבטול וכו'. ולנצח מלחמה כזאת, בפרט בתחלה - להוציא כל ארץ־ישראל מהסטרא אחרא להחזירה אל הקדשה, שבזה תלוי הכל, על־כן גם משה רבנו, עליו השלום - לא היה יכל לנצח מלחמה זאת בחייו כי אם לאחר הסתלקותו דיקא, שדיקא אחר הסתלקותו כבש יהושע תלמידו את כל ארץ־ישראל בכחו של משה בעצמו. אשר לכאורה הדבר תמוה: 'רבי לא שנה רבי חיא מנליה' (ערובין צב.). אם משה לא היה לו כח לכנס ולכבש ארץ־ישראל, איך זכה יהושע תלמידו לזה?

אך על פי הנ"ל ניחא היטב, כי בודאי גם כל מה שכבש יהושע - הכל כבש משה בעצמו, כי הכל על־ידי משה דיקא, רק שדבר גדול כזה לכבש ארץ־ישראל בתחלה וכו', אפלו משה לא היה יכל לגמר בחייו כי אם על־ידי הסתלקותו דיקא. שדיקא על־ידי הסתלקותו שזכה לתכלית הבטול, שנסתלק בבחינת רעוא דרעוין וכו', על־ידי־זה דיקא זכה יהושע בכח הסתלקותו דיקא לכבש ארץ־ישראל - להכניע הסטרא אחרא ולהעלות הקדשה ולתקן כל העולמות. כי לתקון גדול ונורא כזה, שזה בחינת תקון השדה העליונה - היה צריך משה להסתלק דיקא, ועל־ידי־זה דיקא נגמר התקון, וכנ"ל.

וזה בחינת (שיר השירים ג, א): על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו וכו'. מצאני השמרים, פרש רש"י: 'משה ואהרן' וכו'. כמעט שעברתי מהם, פרש רש"י: 'קרוב לפרישותם ממני לסוף ארבעים שנה', הינו בסמוך אחר שנסתלקו, עד שמצאתי - שהיה עמי בימי יהושע לכבש שלשים ואחד מלכים. אחזתיו ולא ארפנו וכו', עין שם בפרוש רש"י. הינו כנ"ל, שדיקא אחר הסתלקות הצדיק הגדול האמתי, יכולין למצא את השם־יתברך, אף־על־פי שבתחלה לא זכו למצאו והיו נזופים, בחינת בקשתיו ולא מצאתיו, וכמו שפרש רש"י עין שם. אף־על־פי־כן אחר הסתלקותו דיקא יכולין למצאו יתברך, בבחינת כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי וכו', שפרושו, לאחר הסתלקותם כנ"ל. הינו כמו שכתוב למעלה, שדיקא בכח הסתלקות הצדיק, שזכה לבטול כזה, כדי להמתיק תקף עצם הדינים הקשין מכלל ישראל, שלא היה אפשר לבטלם בשום בטול אל האין סוף ברצוא ושוב, כי אם על־ידי הסתלקותו ממש, ואז דיקא נמתק הדין ויכולין להתקרב להשם־יתברך אז דיקא בכח הסתלקותו. כי הצדיק נסתלק בשביל זה דיקא, כדי שיגמר במותו מה שלא היה יכל לגמר בחייו, כמו משה ואהרן ודוד, וכנ"ל: