# לד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2053/64/34/

וזהו בחינת כל הגליות של כלל ישראל, שכבר היינו בארץ־ישראל כמה פעמים, וחזרנו משם בעת הגליות. וכל זה הוא בחינה הנ"ל. כי מחמת שהניצוצות נפלו בעמקי הקלפות, צריכים לבררם בתחבולות רבות. ועקר הוא ההתחלה, כי כל התחלות קשות (מכילתא יתרו). וזה מחמת בחינה הנ"ל, מחמת שזה תלוי בזה, ואין יודעין מהיכן ההתחלה. כי אי אפשר לבררם כי אם על־ידי ארץ־ישראל, ואי אפשר לבוא לארץ־ישראל כי אם על־ידי שמבררים אותם וכנ"ל. וכן הוא בכל ההתחלות, שצריכין להתחיל לשוב להשם־יתברך, שאי אפשר להתעורר בתשובה כי אם על־ידי שיתנוצץ לו אור השם־יתברך, כדי שיתעורר לשוב. ואי אפשר להזריח לו מאורו יתברך כי אם כשישוב בתשובה, כי "כל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י). ואם כן, מהיכן ההתחלה? ולפעמים כשהשם־יתברך מרחם עליו ומזריח לו אורו יתברך לתוך עמק חשכות שלו ונפילתו הגדולה כדי לעוררו בתשובה - הוא אינו יכול לקבל האור הזה. כי לפי עצם שבירתו לשברי שברים על־ידי מעשיו הרעים - הכל הוא אצלו בחינת רבוי אור.

ועל־כן באמת מזדמן על־פי רב, שמתעורר האדם בתשובה איזה זמן ואחר־כך נופל מזה, וכן יזדמן כמה פעמים. וזהו בחינת כל הגליות בכלליות ישראל, שכשבאו לארץ־ישראל נפלו יותר, מחמת שלא נזהרו להתקדש ביותר כראוי לפי קדשת ארץ־ישראל. כי בהיכל המלך בודאי צריכים לזהר להיות בנקיות ובטהרה יותר ויותר. ומחמת שלא נזהרו בזה, על־כן היה אצלם שם הכל בבחינת רבוי אור, שעל־ידי־זה עקר שבירת כלים, שמשם התגברות הסטרא אחרא. על־כן חטאו שם יותר, עד אשר מפני חטאינו גלינו מארצנו זה כמה פעמים.

אבל אף־על־פי־כן "ימין ה' רוממה" (תהלים קיח, טז), "ואתה מרום לעולם ה'" (שם צב, ט), ופרש רש"י 'לעולם ידך על העליונה'. כי אף־על־פי־כן, בכל הגאלות הראשונות שהיו ישראל בארץ־ישראל, תקנו בכל פעם תקונים הרבה, ונשארו רשימות הרבה, כדי שיהיה כח לתקן כלים לקבל אור השגת אלהותו. כי אף־על־פי שאחר־כך כשחטאו, נתקלקלו יותר כל התקונים שתקנו קדם, אף־על־פי־כן נשאר מהם רשימות הרבה, אשר בכח הזה אנו חיים בגלות, ויש לנו כח לקבל איזה התנוצצות מידיעת אלהותו יתברך ואמונתו הקדושה. וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שאף־על־פי שמתחיל פעמים הרבה אין מספר בעבודת השם־יתברך ונופל בכל פעם, אפלו אם נפילתו גדולה מאד, רחמנא לצלן, אפלו מי שנופל, חס ושלום, לעברות ממש, רחמנא לצלן, אף־על־פי־כן כל מה שהתחיל איזה התחלה בכל פעם - אינו נאבד לעולם, כי אף־על־פי שבשעת הנפילה נתקלקל הכל, אף־על־פי־כן נשאר תמיד רשימה מכל עבודה ועבודה, ומכל התחלה והתחלה. ואלו הרשימות הם תקונים נפלאים, והם נצרכים ומכרחים מאד אל בנין הקדשה שצריכין להקים. כי אנחנו צריכין עכשו שיבוא משיח צדקנו - שיהיה גאלה שלמה שאין אחריה גלות. וצריכין להקים בנין הקדשה בנין שלם בדרך נפלא שלא יהרס לעולם. וצריכין לאסף כל נדחי ישראל ולקבצם יחד בקדשה שנית. ולא ישאר שום ניצוץ ונשמה נדח בחוץ, כי הוא יתברך ברחמיו חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, על־כן צריכין לבנין זה כלים רבים לאין מספר, וצריכין להם כלי אמנות הרבה בלי שעור.

וכמו ששמעתי פעם אחת מפי רבנו הקדוש ז"ל, שאמר בזה הלשון (חיי מוהר"ן סימן שיא): אני יכול לעשות כלים נפלאים, אבל החסרון שאני צריך לעשות גם את הכלי אמנות שקורין גיצייג. על־כן עכשו בדורות הללו בעקבא דמשיחא, שהסטרא אחרא התפשטה והתגברה מאד מאד לארכה ולרחבה, מחמת שהיא רואה שעוד מעט מעט יבוא משיח ויוציא בלעה מפיה, על־כן כל מה שאחד מישראל עושה לפעמים איזה דבר שבקדשה, הן למוד התורה או תפלה או צדקה וגמילות חסדים או שארי איזה מצוות - הכל הוא יקר מאד מאד בעיני השם־יתברך. והוא נצרך מאד מאד לבעל השדה העוסק בתקוני השדה, שהוא תקון כל הנשמות וכל העולמות. כי כל דבר שבקדשה גדול או קטן, הכל נצרך לו מאד לבנין הקדשה שהוא עוסק לבנות. ועל־כן אף־על־פי שזה האדם שעשה הדבר שבקדשה, או עסק כבר קצת בעבודת ה' ימים או שנים - נפל אחר־כך, אפלו אם נפילתו גדולה מאד, רחמנא לצלן, ואפלו אם חזר ונתעורר לעבודת השם־יתברך, וחזר ונפל, וכן היה כמה פעמים אין מספר, אפלו אם יהיה איך שיהיה, אף־על־פי־כן, תדע ותאמין באמונה שלמה שאין שום דבור ולא שום עבודה קלה נאבד לעולם, ואפלו התעוררות בעלמא ומחשבה טובה אינו נאבד לעולם. וכמו שאיתא בזהר הקדוש (תרומה קנ:): 'לית רעותא טבא דאתאביד' וכו'.

כי תכף כשנתעורר באיזה התעוררות בעלמא, מכל שכן כשעושה איזה עבדא דקדשה - תכף חוטף אותו הצדיק האמת שבכל דור העוסק בתקון השדה, הוא חוטף אותו ומכניס אותו למקום שמכניס לצרך הבנין הנפלא והנורא שהוא עוסק לבנות, להכניס לשם כל הנדחים שבעולם ולא ישאר אחד מהם בחוץ. וכמובן מדברי רבנו ז"ל בהתורה "תקעו־ג" (בלקוטי תנינא סימן ח): בענין רבוי הבתים הנפלאים שנתוספין בלי שעור כשנתוסף שכן אחד לדבר שבקדשה, עין שם על פסוק (ישעיה לג, כד): "ובל יאמר שכן חליתי" וכו'. מובן ומבאר שם, שכשיש למשל עשרים אנשים עוסקים בתפלה, כשבא ונתוסף להם עוד אחד, אזי נתרבין הבתים של התפלה בלי שעור, כי כשנתוסף אות אחד על צרוף של עשרים אותיות - אזי נצטרפין כל האותיות אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב וכו', עין שם. ורבנו ז"ל דקדק וקרא הנתוסף בשם 'שכן', וכמרמז בפסוק 'ובל יאמר שכן חליתי', 'שכן' דיקא. כמו מי שדר בשכנות אצל איזה בעל הבית שהוא רק לפי שעה, ואחר־כך במשך הזמן יוצא משם. כמו כן כשנתוסף אדם אל הקדשה, אף־על־פי שהוא בבחינת שכנות, שאינו נקבע עמהם בקביעות, אף־על־פי־כן על־ידי שכן בעלמא לדבר שבקדשה שהוא רק לפי שעה, נתוספין גם כן הבתים של התפלה בלי שעור וערך ומספר וכו' כמבאר שם. ונעשה על ידו שעשועים גדולים למעלה בלי שעור אף־על־פי שאחר־כך נתרחק כמו השכן.

וכן רואין בחוש, למשל, כשיש תשעה אנשים וצריכין לומר דבר שבקדשה קדיש או קדשה, אפלו אם כלם צדיקים גדולים - אינם יכולים לומר הקדשה בתשעה, וכשבא אצלם אחד, אפלו הפחות שבפחותים מן השוק לפי שעה, ומצרפים אותו למנין, אף־על־פי שתכף ומיד חוזר אל השוק, אף־על־פי־כן כמה שעשועים גרם להשם־יתברך! כי כל הקדשה נגמר על ידו, ואפלו אם היה שם מנין בלעדו, ואפלו אם היו שם כמה מנינים, אף־על־פי־כן כל מה שנתוסף נפש אחת מישראל - נתוסף קדשתו וכבודו יתברך יותר ויותר, כי "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). על־כן תכף כשנצטרף עמהם עוד אחד - נתרבה הקדשה יותר ויותר. אדרבה! כל מה שמתחברין יותר אנשים בקדשה, כשנתוסף עליהם עוד אחד - נעשה על ידו תקונים ובנינים נפלאים, הרבה הרבה יותר ויותר אלפי אלפים ורבי רבבות בלי שעור, כמובן היטב בהתורה "תקעו" הנ"ל בענין שלש אבנים בונות ששה בתים וכו', חמש - מאה ועשרים, שש - שבע מאות עשרים וכו' וכו', מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. עין שם והבן היטב.

נמצא, שכל מה שהאדם עושה איזה עבדא בעלמא בעבודתו יתברך, אף־על־פי שאחר־כך עושה מה שעושה, חס ושלום, אף־על־פי־כן זאת העבדא אינה נאבדת לעולם, וכבר נצטרפה אל הבנין הנפלא, וגרמה תקון גדול לבנין הקדשה, ונתרבה כמה אלפים ורבי רבבות בתים על ידה וכנ"ל. ואם יחזק את עצמו בכל פעם כל ימי חייו, להתחיל בכל פעם מחדש, אפלו אם יעבר עליו מה שיעבר, אזי סוף כל סוף יתקבצו כל אלו התקונים שגרם בכל עבודה ובכל התחלה, וכלם יתקבצו לעזרתו, לחזקו ולאמצו לשוב להשם־יתברך באמת. ואם ראשיתו מצער אחריתו ישגא מאד, ואז יראה מה שפעל על־ידי כל עבדא שבקדשה שאין שום דבר נאבד לעולם.

וכן הוא בכלליות ישראל, שכל התקונים שנעשו על־ידי הגאלות הראשונות, אף־על־פי שאחר־כך נתקלקלו בחטאינו, אף־על־פי־כן נשארו מהם רשימות נפלאות. ומשיח צדקנו משתמש עמהם לצרך הבנין האחרון שעוסק לבנות - שכלם מכרחים לו. וכשיגמר בנינו ויבוא ויגאלנו במהרה בימינו, אז יראו עינינו וישמח לבנו מגדל התקונים שנעשו על־ידי כל גאלה וגאלה, ועל־ידי כל עבודה ועבודה בכלליות ובפרטיות, כמו שכתוב (ירמיה ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר" וכו', וכתיב (שיר השירים ד, ח): "תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים". שפרושו, שבסוף יזכר לנו השם־יתברך את כל החסדים והזכיות שיש לנו מן ההתחלה - שהלכנו אחריו במדבר בארץ לא זרועה, ועברנו במעונות אריות בהררי נמרים וכו'.

נמצא, שאף־על־פי שאחר־כך עשו ישראל מה שעשו, עד שנחרב הבית־המקדש בעוונותיהם, וגלו מארצם, ולא הועיל להם כל הזכיות האלה, מאחר שמרחקם כל כך בגליות כאלה בצרות כאלה, שעברו על ישראל בלי שעור, רחמנא לצלן. וכמו שכתוב (ישעיה מ, כז): "למה תאמר יעקב וכו' נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבר", וכתיב (תהלים מד, י) "אף זנחת ותכלימנו" וכו', וכתיב (ישעיה מט, יד): "ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני". אבל באמת אינו כן, וכמו שמסים הפסוק: "התשכח אשה עולה וכו', גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך". הינו שסוף כל סוף נשוב להשם־יתברך באמת, וכל המעשים רעים שלנו ישכח השם־יתברך, אבל כל המעשים טובים - כל תנועה ותנועה טובה לא ישכח השם־יתברך, בחינת: "גם אלה תשכחנה ו אנכי לא אשכחך", שדרשו רבותינו ז"ל (ברכות לב:): שמעשה העגל שאמרו " אלה א להיך" וכו' - ישכח השם־יתברך. אבל זכות קבלת התורה שקבלו אלהותו יתברך עליהם בחינת " אנכי ה' אלהיך", זה לא ישכח השם־יתברך לעולם.

וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן, שאף־על־פי שעובר עליו מה שעובר, ונדמה לו כאלו אין מועיל כלל, חס ושלום, מה שהתחיל לפעמים מעט בעבודת ה', מאחר שרואה שרחוק כל כך, אף־על־פי־כן בסוף יראה מה שפעל בתחלה, בבחינת 'תבואי תשורי מראש אמנה' כנ"ל. על־כן צריכין להתחזק תמיד כל ימי חייו להתחיל בכל פעם מחדש, "כי לא יזנח לעולם אדני" (איכה ג, לא). 'ולית רעותא טבא דאתאביד' [ואין רצון טוב שנאבד] (זהר תרומה קנ:). וכמו שאמר רבנו ז"ל על פסוק (תהלים פט, י): "בשוא גליו אתה תשבחם" - שכל מה שהאדם מנשא עצמו בכל פעם להשם־יתברך, אף־על־פי שאינו עולה בידו, חס ושלום, להתקרב להשם־יתברך, כי נופל אחר־כך, רחמנא לצלן, אף־על־פי־כן זה בעצמו שהוא מתחזק ומגביה ומנשא עצמו בכל פעם להשם־יתברך, זהו שבחא דיליה ויקרא דיליה [זה השבח שלו, והכבוד שלו]:

השם־יתברך יהיה בעזרנו להתחזק תמיד, עד שנזכה לשוב אליו יתברך באמת במהרה במהרה. אמן כן יהי רצון:

[ונחזר לענין ראשון לענין תפלת ערבית]