# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2053/64/4/

וזה בחינת מה שנקרא ראש השנה 'יום הזכרון' (ויקרא כג, כד), כי על־ידי כל הנ"ל, דהינו על־ידי הבטול, ועל־ידי התורה שממשיכין מהרשימו - שזה בחינת שופר, על־ידי־זה מתקנים את התפלה. כי על־ידי־זה ממשיכין אור האחדות לדעת כי כלו אחד. ועל־ידי־זה זוכין לעשות אחד מכל התפלה, שאפלו כשעומד בסוף התפלה יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה וכו' שזהו בחינת 'שכחום וחזרו ויסדום', כמבאר שם בסוף התורה הנ"ל.

וזה בחינת הנסירה שנעשית בראש השנה על־ידי השנה והדורמיטא דאפיל על זעיר אנפין, ועל־ידי השופר שהוא התעוררות השנה, שעל־ידי־זה מנסרין ובונין את המלכות שתהיה ננסרת מבחינת אחור באחור וכו', כמבאר בכונות (פרי עץ חיים שופר). הינו בחינה הנ"ל המבאר בהתורה הנ"ל על פסוק (רות ב, ח): "ויאמר בעז אל רות הלא שמעת בתי" וכו', שהדבור אינו מניח את הנפש שתלך ממנו וכו'. וזה נמשך מחמת שעדין לא נמשך אור האחדות למטה בשלמות, ויש עדין אחיזת הקלפות, ומתיראים שכשתלך הנפש להלן תשכח את הדבור הראשון, כי יש כח להשכחה שהיא מהחיצונים להתגבר. ואזי המדות העליונים הם עדין בבחינת אחור באחור, כמבאר בכונות (שם), שכל זמן שיש להם אחיזה הם צריכין להיות אחור באחור. ואז מחמת שהם דבוקים בכתל אחד לשניהם בבחינת אחור באחור, אזי הדבור הנמשך משם אינו מניח את הנפש לילך להלן יותר, שזה נמשך מחמת שגם למעלה הם אחוזים יחד, בבחינת כתל אחד לשניהם, בבחינת אחור באחור, מחשש אחיזת הקלפות שהם בחינת שכחה. כי שרש הדבור מהדעת, כמו שכתוב (משלי ב, ו): "מפיו דעת ותבונה". אך יציאתו לעולם הוא על־ידי הנפש, כי הנפש מוציאה ומולדת כל הדבורים שנמשכין בשרשן מהדעת. וכל זמן שאין נמשך אור האחדות למטה על־ידי הבטול הנ"ל, אזי הדעת והנפש שהם בחינת תפארת ומלכות, אחוזים ודבוקים יחד. ואזי אין מניח הדבור את הנפש שתלך להלן יותר, בבחינת "ויאמר בעז אל רות" וכו', ועל־כן צריכין נסירה.

וזה נעשה בראש השנה על־ידי הבטול הנ"ל, ועל־ידי התורה שממשיכין מהרשימו וכו' שזה בחינת שופר וכו' כנ"ל, שעל־ידי־זה ממשיכין אור האחדות - לידע שכלו אחד. שעל־ידי־זה זוכין לעשות אחד מכל התפלה, שאפלו כשיעמד בתבה האחרונה של התפלה, יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה. כי אין להשכחה שליטה כלל. ואז מניח הדעת והדבור את הנפש שתלך להלן יותר, ואינם נאחזים ונדבקים עוד ביחד, מחשש השכחה שהם הקלפות. וזה בחינת הנסירה הנ"ל.

ועל־כן נקרא ראש השנה 'יום הזכרון' (ויקרא כג, כד). כי אז ממשיכין זכרון, שעל־ידי־זה עושין אחד מכל התפלה, שאפלו כשעומד בסוף התפלה יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה כנ"ל, כדי שנוכל לדבר כל הדבורים של התפלה, ולומר אחר־כך עוד כמה תחנות ובקשות כנ"ל. וזה אנו צריכין בראש השנה ועשרת ימי תשובה, שאנו צריכין להרבות בתפלות ותחנות ובקשות, על־כן אנו מתקנין אז את התפלה על־ידי בחינת הזכרון הנ"ל, שממשיכין על־ידי הבטול, ועל־ידי הרשימה שנשארה כשחוזרין מהבטול שמשם קבלת התורה, שזה בחינת שופר כנ"ל, שעל־ידי־זה עושין אחד מכל התפלה, שזה עקר תקון התפלה שאנו עוסקין בראש השנה לתקנה בשלמות: