# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2053/64/7/

וזה בחינת התשובה שמתחלת בראש השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. כי עקר התשובה על־ידי בחינת הבטול הנ"ל, שזהו בחינת ראש השנה כנ"ל. וזהו בחינת כל התעניתים והסגופים שגוזרין על הבעלי תשובה כל אחד כפי חטאו, כי הוא צריך לקבל על עצמו תעניתים ויסורים - כדי לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, כדי שיזכה על־ידי־זה לבחינת בטול, שזהו עקר בחינת תשובה.

כי באמת צריך כל אדם למסר נפשו בשביל השם־יתברך, ולסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, דהינו שישבר כל התאוות לגמרי לגמרי, ויקבל על עצמו כל הענויים והסגופים בשביל השם־יתברך, כמו רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל עד שיצתה נשמתו באחד (ברכות סא:), ואז דיקא יזכה להשיג אלהותו יתברך בתכלית ההשגה, אשרי מי שזוכה לזה!

אבל אין כל אדם יכול לעמד בזה - לשבר הכל ולבטל עצמו מכל וכל. על־כן חמל עלינו השם־יתברך ונתן לנו את תורתו שהיא עץ חיים למחזיקים בה וכו' ודרכיה דרכי נעם (משלי ג, יז). הינו כי על־ידי התורה זוכין להכיר אותו יתברך, על־ידי שיקים כל המצוות ויעסק בתורה כל ימיו, שאז יכול לזכות לחיים נצחיים, אף־על־פי שלא שבר את כל התאוות בשלמות.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית א, א): בראשית ברא אלהים" וכו' - בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים עמד ושתף מדת הרחמים למדת הדין (בראשית רבה יב, טו). ולכאורה הדבר תמוה, הלא זה ידוע ומבאר בכל הספרים, שעקר כל הבריאה היה מחמת רחמנותו וטובו, כדי לגלות טובו ורחמיו לעולם. ולכאורה זה סותר למאמר הנ"ל שאמרו שבתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין.

אך באמת הכל ניחא על־פי הנ"ל, כי השם־יתברך ברוך הוא מגדל רחמיו וטובו, שרצה להיטיב לנבראיו בתכלית הטובה שבכל הטובות, על־כן עלה במחשבה בתחלה לברא את העולם במדת הדין, הינו שיתנהג העולם על־פי מדת הדין, כדי שעל־ידי תקף הדין יבטלו העולם עצמם אצלו יתברך בתכלית הבטול. כמבאר לעיל (אותיות א־ב), שעל־ידי תקף הדינים והיסורים מבטלין עצמן לגמרי, כדי להסתכל ולכלל בהתכלית ששם נתבטלין היסורים והדינים כנ"ל, שזהו בחינת ראש השנה, כנ"ל (אות ג' וכו'). ואז היו זוכים לשלמות תכלית העליון - להשיג אותו יתברך בהשגה עצומה ונוראה מאד שזוכין על־ידי הבטול האמתי שנמשך על־ידי מדת הדין דיקא כנ"ל. ובשביל זה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין. כי זה היה רחמנות עצום וגדול ביותר, כדי לזכות על־ידי־זה דיקא לבטול הנ"ל כנ"ל.

אבל ראה שאין העולם מתקים, כי רב העולם אין יכולים לעמד בזה - לבטל עצמן לגמרי מזה העולם. ואפלו כשבא עליהם מדת הדין, חס ושלום, אין זוכין לבטל עצמן לגמרי באמת כראוי, כמו שכתוב (איוב לו, יג): "וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם". וכמו שכתוב (ישעיה מב, כה): "ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב".

כי מה שכתב רבנו ז"ל שם בהתורה הנ"ל שמה שמטבע בטבע האדם לסתם עיניו בחזקה בשעת יסורין וכאבים עצומים, רחמנא לצלן - זה נמשך מבחינת בטול הנ"ל אל התכלית, שהוא בסתימו דעינין דיקא וכו', כמו שכתוב שם עין שם, זהו רק בחינה בעלמא מבחינת בטול הנ"ל לפי שעה קלה, והוא מסתרי פלאי הנהגותיו יתברך, שמשם נמשך טבע הנ"ל, כמו שכתוב שם. אבל לזכות על־ידי היסורים והדינים, חס ושלום, לבחינת בטול הנ"ל כראוי, עד שישיג התכלית הטוב על־ידי־זה וכו' כנ"ל - זה לאו כל אדם זוכה. וכמבאר שם זה סימן אם פעל פעלה טובה על־ידי היסורין, אם זוכה להשיג תורה על־ידי היסורין וכו'. וזה שכתוב (תהלים צד, יב): "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" וכו', עין שם.

נמצא, מבאר שם במקומו שלאו כל אדם זוכה על־ידי היסורין לבטול הנ"ל בשלמות כראוי, כי אם צדיקים וכשרים, אשרי להם! בחינת 'אשרי הגבר אשר תיסרנו' וכו', 'אשרי' דיקא. כי לאו כל אדם זוכה לזה. וצריך כל אדם לחזק את עצמו מאד ולבקש ולהתחנן מאד מהשם־יתברך, שיזכה על־ידי היסורין לבטל עצמו להשם־יתברך בבחינה הנ"ל, עד שיזכה להשיג על ידם וכו', כנ"ל.

ומחמת זה ראה השם־יתברך שאין העולם מתקים על־ידי מדת הדין, כי אף־על־פי שכונת השם־יתברך שרצה לברא העולם במדת הדין היתה לטובה עצומה מאד כנ"ל, ואלהים חשבה לטובה, אבל ראה שאין העולם מתקים בזה, כי רב העולם אין יכולים לעמד ולהתקים בזה - לזכות לבטול הנ"ל על־ידי הדינין והיסורים כנ"ל. וכשאין זוכין לבטול הנ"ל - בודאי אי אפשר להתקים אם היה העולם מתנהג על־ידי מדת הדין לבד, חס ושלום. על־כן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, הינו שברחמיו העצומים חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. על־כן חשב בתחלה לברא במדת הדין, ואחר־כך שתף מדת הרחמים במדת הדין, כדי שימשך על־ידי־זה שתי בחינות ומדרגות כדי שיוכל להתקים העולם, ויזכו הכל לתכלית הנצחי. כי ברחמיו העצומים בשביל קיום העולם שתף מדת הרחמים במדת הדין, שיתנהג העולם על־ידי שניהם - דהינו שיתנהג ויתקים העולם על־ידי התורה הקדושה שכלולה משניהם, מימין ושמאל מחסד ודין, כי אוריתא עמודא דאמצעיתא (זהר אחרי סח.), הינו שיתנהג העולם על־ידי התורה הקדושה.

כי התורה הקדושה היא כלה עצות קדושות, בחינת תרי"ג עטין דאוריתא [עצות התורה] (זהר יתרו פב:), שעל־ידי שזוכין לקים את התורה, לקים כל מצוה ומצוה בפשיטות, כפי דיניה, כמו שקבלו רבותינו ז"ל, על־ידי־זה יכולים לזכות להמשיך על עצמו קדשה וטהרה, כמו שאומרים 'אשר קדשנו במצוותיו' - שעל־ידי־זה זוכין להכיר אותו יתברך על־ידי אור הרשימו הקדושה הנ"ל, שמשם נמשך כל התורה הקדושה כנ"ל, אף־על־פי שלא זכה עדין לבחינת בטול הנ"ל בשלמות כנ"ל. וגם על־ידי קיום התורה והמצוות כפשוטן, ממשיכין על עצמן קדשה וטהרה בכל פעם, על־ידי כל מצוה ומצוה, ועל־ידי כל תבה ותבה מדבורי תורה ותפלה ויראת שמים, עד שזוכין על־ידי־זה לעלות מדרגא לדרגא, עד שיתעורר לבו לבטל עצמו לגמרי לגמרי להשם־יתברך - לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שיזכה לבחינת הבטול הנ"ל בשלמות כנ"ל.

כי התורה "דרכיה דרכי נעם", ולא הכביד על עלינו בשום מצוה, כמו שכתוב (איוב לז, כג): "שדי לא מצאנוהו שגיא כח" וכו', כמו שפרש רש"י שם, שלא הטריח את בריותיו ביותר כי אם ברחמים וכו', קמץ מנחה, מחצית השקל, תורים ובני יונה, בקר וצאן, ולא טרח לבקש ראם ויחמור וכו'; עין שם ברש"י, וכל המצוות קלים ונעימים לעשותן. והעסק הקל שבקלים מעסקי העולם הזה - כבד יותר ובא בטרחא ויגיעה יותר מהמצוה הגדולה שבגדולות. כי מצות ציצית שהיא מהמצוות הגדולות - קונים אותם בגדול אחד, וכן תפלין - אין צריכין לעבר בימים ומדבריות למצאן רק קונים אותם בדמים מעטים, וכן שארי כל המצוות. וכמו שכתוב (דברים ל, יא): "כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמר וכו' ולא מעבר לים היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד" וכו'.

וכמו ששמענו פעם אחת משיחותיו הקדושים (חיי מוהר"ן סימן תקנח), שאמר בפיו הקדוש בצחות מתיקות נעימות שיחתו הקדושה והנוראה מאד מאד, עד אין סוף ואין תכלית, שהעבודה הגדולה שבגדולות בעבודת השם־יתברך - קלה ביותר לעשות, מעסק קטן שמטריחין עצמן בשביל פרנסה ועסקי העולם הזה. כי הלא אנו רואין כמה יגיעות יגע אדם בשביל לנסע על איזה יריד, שתכף במוצאי שבת צריך לטרח ולחפש אחר עגלה, ונחפז מאד לטען סחורתו על העגלה ביגיעה גדולה. ואחר־כך צריך לנסע כל הלילה ולנדד שנה מעיניו. ומשבר כל גופו, מחמת שצריך לישב על עגלה טעונה ושאר טרחות ויגיעות כיוצא בהן, כידוע להעולם. ואחר־כך צריך לעמד כל היום על רגליו וכו', ובפרט בימות הקר העצום וכו'. וכל אלו היגיעות והטרחות הכבדות והקשות הוא מטריח עצמו על ספק, כי ספק אם ירויח איזה רוח קטן, וספק אם יאבד ההוצאות, כידוע להעולם. נמצא, שעל עסקי פרנסת העולם הזה מטריחין עצמן כל כך ביגיעות כאלה על ספק רוח קטן. והעבודה הגדולה שבגדולות היא התפלה, ואף־על־פי־כן כשעומדין להתפלל - מתפללין וגומרין התפלה.

נמצא, שעל־ידי התורה הקדושה יכול כל אדם לזכות אל התכלית כנ"ל. וזה בחינת ראה שאין העולם מתקים עמד ושתף מדת הרחמים במדת הדין - הינו שיתנהג העולם על־ידי התורה שנמשכת מאור הרשימו הנ"ל, שהיא בחינת שתוף מדת הרחמים במדת הדין. כי התורה כלולה משניהם כנ"ל.

אבל יש צדיקים גדולים ונוראים מאד שהם מקדשים עצמם ביותר, ומבטלין עצמן לגמרי, וסותמין עיניהם מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שזוכין באמת לתכלית הבטול הנ"ל בשלמות, וזוכין באמת לעלות בתחלת המחשבה, ולזכות לתכלית העליון, ומשיגין מה שמשיגין, אשרי להם! והנהגה זאת נמשכת מבחינת מה שעלה במחשבה בתחלה לברא את העולם במדת הדין, שעל־ידי־זה זוכין לתכלית הבטול בשלמות, שזהו בחינת מדרגות הצדיקים הגדולים. וצדיקים כאלו נקראים 'חסידים', בחינת 'איזהו חסיד המתחסד עם קונו' (זהר משפטים קיד:) - שעושים חסד עם קוניהם ומקדשין עצמן בקדשה יתרה, ומקבלין על עצמן כל היסורים והענויים קשים ומרים בשביל השם־יתברך, מה שלא נצטוו על זה כלל. והם זוכים באמת לתכלית העליון וכו' כנ"ל, כי אלו הצדיקים הם מתנהגים בבחינת ההנהגה שעלה במחשבה תחלה לברא את העולם במדת הדין, כי בגדל כחם הם יכולים להתקים על־פי הנהגה הזאת. על־כן זוכים באמת למה שזוכים, אשרי להם!