# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/61/1/

כשיבא לאכל פת שמברכין עליו המוציא יטל ידיו (שלחן ערוך ארח־חיים סימן קנח סעיף א),

עין במאמר "וביום הבכורים" סימן נו.

כי האכילה היא חיי האדם, ועקר כח החיות שיש בתוך הדבר הנאכל, הוא בחינת הדעת והשכל המלבש בו, כי בכל דבר יש בו חכמה, ועל־ידי־זה יש לו כח להחיות את נפש האדם, ובפרט אכילת איש הישראלי שהוא רק כדי להחיות את נפשו דקדשה, כמו שכתוב (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו". נמצא שעל־ידי האכילה מקבלין חיות, הינו חכמה, ומחיין את הנפש, ועל־כן הוא בחינת המשכת חיים ואריכת ימים לתוך המלכות, כי הנפש הוא בחינת מלכות.

ועל־כן עקר המזון הם חמשה מיני דגן, כי הם בחינת דעת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ.): 'כל תינוק שטועם טעם דגן' וכו'. וזה חמשה מיני דגן כנגד ה"א הדעת, כמו שכתב רבנו (בסימן נג). ועל־כן הם 'מיזן זייני' [משביעים] (עין ברכות לה: ברש"י), כי עקר המזון והשביעה הוא מהדעת כנ"ל, ומחמת חשיבותם זאת קבעו להם ברכה בפני עצמם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם לה. וברש"י שם), ועל־כן תקנו לברך 'המוציא' בה"א דיקא (עין שם לח.) בחינת הא הדעת הנ"ל. ואפלו על חמשה מיני דגן אין מברכין המוציא כי אם על מה שנקרא לחם דיקא, אבל על שאר מאכלים שעושין מהם כגון פת הבאה בכיסנין ושאר מינין - אין מברכין עליהם המוציא (ארח חיים סימן קסח סעיף ו, ובסימן רח), כי לחם הוא בחינת דעת שהוא בחינת (שמות טז, ד): "לחם מן השמים" שכתב שם רבנו (סימן נו), וכמו שכתוב (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי".

ועקר הלחם הוא מה שנקרא לחם לענין מצה, דהינו שיכול לבוא לידי חמוץ, כמו שהביא ה'מגן אברהם' שם (ארח חיים סימן קסח סעיף קטן טז), כי עקר הדעת הוא לחם של מצה, בחינת 'עגה שהוציאו ממצרים' וכו' (קדושין לח.) עין שם, ומצה אין נקרא כי אם כשיכול לבוא לידי חמוץ אם יהיו משהין אותה, דהינו כשנלושה עם מים.

כי זה כלל, שהסטרא אחרא כרוך אחר הקדשה, ובכל מקום שיש קדשה יתרה - שם נמצאת הסטרא אחרא לבקש מקום לינק שם, ועל־כן במקום שרואין התגברות הסטרא אחרא יודעים שבודאי במקום הזה יש קדשה גדולה. ועל־כן אין יוצאין ידי חובת מצה כי אם כשיכול לבוא לידי חמוץ, כי אז דיקא הוא הלחם שהוא בחינת דעת שהוא בחינת מצה. ועל־כן אם לא היו נזהרים לשמרו היטב - בודאי יבא לידי חמוץ שהוא סטרא דמותא, כי היא נמצאת במקום שיש שם קדשה שהוא בחינת דעת, כי עקר הקדשה הוא הדעת. והעקר תלוי כשהעסה נלושה עם מים שהם בחינת חסדים שהוא בחינת דעת, ואז נקרא לחם בחינת "לחם מן השמים" בחינת דעת, בחינת מצה. ואז יכול לבא לידי חמוץ כנ"ל. וגם שיהיה דוקא מחמשה מיני דגן שהם בחינת דעת כנ"ל. ועל־כן אין יוצאין ידי חובת מצה כי אם בחמשה מיני דגן (שלחן ערוך ארח חיים סימן תנג סעיף א). ועל־כן אין מברכין המוציא כי אם על לחם כזה שראוי להיות מצה, כי אז הוא בחינת דעת כנ"ל.

ואף שאנו אוכלין בכל השנה חמץ, אף־על־פי־כן מאחר שהיה ראוי להיות מצה ונקרא לחם, נמצא שיש בו התלבשות דקדשה הינו דעת, רק שהדעת הוא בבחינת הסתרה הינו שנתחמץ, כי חמץ הוא סטרא דמותא (עין זהר פנחס דף רנא:) הפך חיים ואריכת ימים, הינו בחינת הסתרת הדעת, ועל־כן אנו יכולים לאכלו, כי יש לנו כח לגלות ההסתרה ולהחזירה לדעת על־ידי שכבר זכינו לקבלת התורה שעל ידה מגלין ההסתרה כמו שכתוב שם. ובפרט שאפלו אכילתנו בעצמו הוא על־פי התורה. ויש בה כמה דינים וכמה ברכות שעל ידיהם אנו מגלין ההסתרה וכמו שיתבאר להלן. ועל־כן חשיב דוקא לחם חמץ יותר ממינים שאינם נתחמצים, כי אין שם התלבשות הדעת כל כך. ומחמת זה אין באים לידי חמוץ כנ"ל, כי אין הסטרא אחרא מתגברת שם כל כך כנ"ל.

ועל־כן כשיצאו ישראל ממצרים הכרחו לאכל מצה דיקא, כי אז לא היה להם קבלת התורה עדין, ועל־כן הכרחו לצאת במנוסה, כי היתה עדין רשות 'פרעה' עליהם שהוא בחינת ההסתרה. כי הוא אותיות 'הערף' ולא היה להם כח לשבר ולבטל בחינת ההסתרה מאחר שלא היה להם התורה. וכמו שאיתא בתקוני זהר (דף קמו:), שמחמת זה הכרחו לצאת במנוסה, עין שם. ועל־כן הכרחו לאכל דיקא מצה שהוא בחינת עצם הקדשה, קדם התלבשותה בסטרא אחרא בבחינת הסתרה, כי השם יתברך העלה אז את ישראל למעלה ממדרגתם בעליה גדולה מאד, כי לא היה אפשר בענין אחר כמובא (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א). כי מצה הוא בחינת דעת גדול וקדשה גדולה מאד, כי היא בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת (ערובין יג:) 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', שהוא בחינת דרכי ה', שהוא מדרגה גדולה מאד מאד. אבל חמץ שהוא בחינת התלבשות הקדשה בסטרא אחרא, דהינו שנתחמצה העסה שהיתה ראויה להיות מצה כנ"ל, והוא בחינת הסתרה, לא היו יכלים לאכל כנ"ל, כי לא היה להם כח לבטל ההסתרה כנ"ל. אבל אחר־כך כשרדפו מצרים אחריהם, ובתחלה באמת היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא קריעת ים־סוף שהיא מפלת פרעה, שהוא בחינת בטול ההסתרה ולזכות לדעת, כי לא היתה להם אז התורה, ולא היה להם כח לזה כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה כד, א) שאמר השר של ים: "מה נשתנה אלו מאלו"? דהינו מאחר שאין להם תורה כנ"ל. ואחר־כך כשנשברו ונטבעו בים על־פי חסדי ה' בזכות אבות, ואז נשבר כח פרעה שהוא הסתרה, אז התר החמץ. ועל־כן אחר שביעי של פסח מתר החמץ, וכנ"ל.

וזה פרוש (שמות יב, לט): "ויאפו בני ישראל את הבצק עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה". הינו שבהכרח הכרחו לאכל מצה ולא חמץ כי גרשו ממצרים, 'כי גרשו' דיקא, דהינו שהכרחו לצאת בחפזון ובמנוסה, כי לא יכלו להתמהמה, כמובא בספרים (עין זהר חדש יתרו; פרי־עץ־חיים שער חג המצות פרק א): שאם היו שוהין קצת שם היו נשארין שקועין בחמשים שערי טמאה, חס ושלום, ומחמת שהיה עדין כח להסתרה שהוא בחינת פרעה, רק שברחו משם בחפזון גדול, על־כן לא היו רשאים לאכל חמץ כי אם מצה כנ"ל, שהוא בחינת מה שהעלם השם יתברך עליה גדולה מהפך אל הפך, מחמשים שערי טמאה לחמשים שערי קדשה, כי מצה הוא בחינת דעת עליון, בחינת שער הנו"ן, כנראה מהמאמר הנ"ל.