# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/63/3/

ומי שמזלזל, חס ושלום, בנטילת ידים, ואוכל בלא נטילה - הוא בחינת פגם אכילת "עץ הדעת טוב ורע", שכולל כל העוונות שבתורה. כי עקר פגם אכילת עץ הדעת הוא בבחינת ידים, בבחינת (בראשית ג, ו): "ותקח מפריו ותאכל" וכו', ועקר הפגם - שאכלו מאכל שאין מאיר בו הארת הרצון, כי הרצון הוא למעלה מן הכל, אפלו מן הדעת דקדשה, ושם בבחינת רצון אין שום אחיזת הסטרא אחרא כלל. כי "כלא במחשבה אתברירו" (זהר פקודי דף רנד:). אבל למעלה מן המחשבה למעלה מן הדעת, שהוא בחינת הרצון, שהוא למעלה מן הכל - אין להם שום אחיזה כלל.

ועל־כן רצה השם יתברך שלא יאכל אדם הראשון רק אכילה שהיא כלה בבחינת הארת הרצון, אבל למטה מן הרצון, ששם יש איזה אחיזה לבחינת עץ הדעת טוב ורע - משם לא יאכל כלל. כי עקר בריאת האדם היה בשביל בחינת רצון, שיזכה בשלמות לבחינת הארת הרצון, שזה תכלית השלמות, כמובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (עין בלקוטי תנינא סימן ז), ובפרט בספוריו שספר עמנו, וקצתם כבר נדפסו בשיחות הר"ן (בסימן יד ובסימן נא ועוד). ומשה רבנו רבן של כל הנביאים תכלית שלמותו בעת הסתלקותו היה שהגיע לתכלית שלמות הרצון, שנסתלק בתוך בחינת 'רעוא דרעוין' רצון שברצונות.

ואדם הראשון נברא שיגיע תכף למעלה זו בשלמות לבחינת רצון, ועל־כן הושיבו תכף בגן־עדן ויצו עליו "מכל עץ הגן אכל תאכל" וכו' (בראשית ב, טז), ולכאורה קשה: למה נצטוה לאכל מכל עץ הגן, הלא עקר האזהרה הוא שלא יאכל מעץ הדעת, ובודאי שאר האילנות שלא הזהר עליהם, מי ימנעו מלאכל מהם? ולמה נאמר לו בפרוש 'מכל עץ הגן אכל תאכל'?! אך אכילת פרות עצי גן־עדן הם עקר שלמות האדם, כי הם אכילה דקדשה הנ"ל, בחינת אכילה שמאיר בה הארת הרצון, שעל־ידי האכילה כזו באים לתכלית השלמות, שזה בחינת אכילת שבת אכילת המן, כי המן שאכלו ישראל היא בחינת אכילה שהיא כלה בחינת הארת הרצון, שהיא בחינת 'מה' בחינת משה כמו שכתוב במאמר הנ"ל, כי על שם זה נקרא 'מן', "כי לא ידעו מה הוא" (שמות טז, טו), כי המן ירד בזכות משה, שהוא בחינת 'מה', בחינת הארת הרצון הנ"ל.

וזה בחינת אכילת שבת, שהוא בחינת אכילת מן, כמו שכתוב (שמות טז, כה): "ויאמר משה אכלהו היום", שנאמר על אכילת מן, ומשם אנו למדים עקר אכילת שבת, כמו שלמדו רבותינו ז"ל ממקרא זה לאכל שלש סעדות בשבת (שבת קיז:), כי אכילת שבת היא בחינת מן, כמובא, שבשביל זה מניחין הפת בין שתי מפות זכר למן וכו' (עין שלחן ערוך ארח חיים, סימן רמב, סעיף א בהג"ה), כי אכילת שבת היא כלה בחינת רצון, כי שבת הוא בחינת רצון, בחינת 'באהבה וברצון הנחלתנו' וכו', בחינת 'רעוא דרעוין' שנתגלה בשבת, כי אכילת שבת זה בחינת 'ענג שבת' (עין שבת קיח.), בחינת "אז תתענג על ה'" (ישעיה נח, יד), 'על ה'' זה בחינת רצון כידוע (עין זהר יתרו דף פח:), כי ' ענג ' זה ע' דן נ' הר ג' ן, כמו שכתוב בזהר הקדוש (בראשית דף כו.), בחינת (בראשית ב, י): "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן". ו'עדן' הוא בחינת (ישעיה סד, ג): "עין לא ראתה" וכו', שהוא בחינת השגת הרב, שזהו בחינת הארת הרצון, כמובן במאמר הנ"ל. 'ונהר יצא מעדן' זה בחינת 'ים החכמה' הנ"ל, שנמשך מבחינת הארת הדעת על־ידי בחינת משה כנ"ל, שהוא משקה את ה'גן', הינו "עשבין ודשאין דאתרביאו בגן" (תקוני הזהר תקון יד דף ל. ועין בסימן ח) הינו נשמות ישראל, להשקותם ולהחיותם להמשיך עליהם קדשה וטהרה.

וזה בחינת שלש סעדות של שבת שהם בחינת 'ענג' שבת - 'עדן נהר גן', כמובא בזהר הקדוש (שם) - זה בחינת הארת בן ותלמיד שהם בחינת הארת הדעת, בחינת 'ים החכמה' הנ"ל שהוא בחינת 'נהר היצא מעדן' כנ"ל.

כי 'סעדת ליל שבת' - הוא בחינת הארת התלמיד, שהוא בחינת "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג), שזה בחינת 'מלכות - חקל תפוחין קדישין'.

'סעדת שחרית' - הוא בחינת 'עתיקא קדישא', שהוא בחינת כתר כידוע בחינת 'איה', כמו שאומרים אז במוסף 'איה מקום כבודו' וכו', וזה בחינת השגת הבן שהוא בחינת 'איה'.

'סעדה שלישית' - הוא בחינת כלליות בן ותלמיד, שזה עקר השלמות שיהיו נכללין זה בזה, כי סעדה שלישית הוא בחינת סעדת 'זעיר אנפין', בחינת (ישעיה נח, יד): "נחלת יעקב", שהוא "מברח מן הקצה אל הקצה" (שמות כו, כח; עין זהר בלק דף קפו:). נמצא, שאכילת שבת הוא בחינת הארת הרצון הנ"ל.

וזה בחינת אכילת עצי גן־עדן שנצטוה עליהם אדם הראשון: "מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב, טז). כי אכילת פרי גן־עדן הם בחינת 'ענג', כי הם גדלים על ידי ה'נהר היצא מעדן' וכו' וכנ"ל. אבל מעץ הדעת טוב ורע הזהירו שלא לאכל כלל, כי השם יתברך רצה שיהיה אכילתו רק מבחינת הארת הרצון, שאין שם אחיזת הסטרא אחרא כלל כנ"ל. ועל־ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, על־ידי־זה נמשך סטרא דמסאבא.

וכל הטהרות הם על־ידי מי מקוה שהם בחינת "נהר יצא מעדן" וכו', וזה בחינת נטילת ידים קדם האכילה, כדי לטהר הידים מפגם זהמת הנחש, שעקר הפגם נוגע בידים כנ"ל, ועל־ידי המים נטהרין ונכללין הידים בבחינת 'ים החכמה', בבחינת "שאו ידכם קדש וברכו" (תהלים קלד, ב), שהידים נכללין בבחינת קדש, שהוא בחינת 'ים החכמה' שנקרא 'קדש' (עין זהר משפטים דף קכא.). ואז נמשכת האכילה מהידים שיש ב'ים החכמה' שבאותה האכילה מתגלה הארת הרצון כנ"ל, כי כל אכילתנו צריכה להיות בבחינת הארת הרצון כנ"ל, כי אפלו כשמנח המאכל לפני האדם - עדין הוא צריך לבקש להוציא המזון מבי מלכא, כמו שאיתא בזהר הקדוש על רב המנונא סבא (בשלח דף סב:): שאף־על־פי שהיה המאכל מוכן לפניו, לא היה רוצה להתחיל לאכל עד שהתפלל על מזונו, ואמר: "עד דאתיהב מבי מלכא" וכו'. וזה בחינת נטילת ידים, שנוטלין הידים כדי שימשך המזון מבי מלכא מבחינת הידים שיש ב'ים החכמה' כנ"ל, כדי שיתגלה בזה המאכל הארת הרצון, ואז דיקא התר לאכילת ישראל כנ"ל: