# קז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/107/

וזה (שם יב, ב): ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך - 'שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם' (רש"י שם). זה בחינת הדעת הקדוש הנ"ל שזוכין ביותר בארץ־ישראל, כי בנים זה בחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל, כי גם התלמידים קרויים בנים. ועל־ידי הארת בן ותלמיד זוכין לפרנסה ועשירות כמו שמבאר שם. וזהו שהבטיחו על הממון כמו שכתוב: ואברככה - בממון', כי על־ידי זה הדעת זוכין לממון ועשירות כנ"ל. וזהו ואגדלה שמך - זה בחינת הארת הרצון הנ"ל, שהוא בחינת (ישעיה כו, ח): "לשמך ולזכרך תאות נפש", וכל מה שמתגברין ברצונות טובים וכסופין קדושים להשם יתברך - נכללין ביותר בשמו הקדוש, וכמו כן נגדל שמו בעולם, והכל משתוקקים ורוצים להכלל בו ולהתקרב אליו.

וזה בחינת הה' שנתוסף על שמו, כמו שכתוב (בראשית יז, ה): "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", כי אות ה' הוא בחינת 'אתא קלילא דלית בה מששותא' (שיר 'אקדמות' לשבועות). שזהו בחינת 'מה' שאין בו ממשות, רק תשוקה ורצון לבד, שזהו בחינת שם 'מה' הקדוש שהוא שם הויה ברוך הוא. כי הה' הוא בחינת רצון, בחינת 'מה', שזה זכה אברהם על־ידי גדל רצונו וכסופיו הטובים להשם יתברך, שעל־ידי־זה זכה לארץ־ישראל ולהגדיל שמו וכו'. וכמו שמבאר בדבריו ז"ל (סימן קמב) שעקר העבודה של אברהם אבינו היה הרצון הטוב, כי הוא נדיב לב הראשון, כי לא היה אז עדין תורה. וכל עבודתו היה רק רצון והשתוקקות וכסופין טובים וכו', וכן גם עתה אחר מתן תורה העקר הוא הרצון הטוב. וכמבאר בדברינו הרבה בזה:

[שיך לעיל, לענין מחלקת קרח באות סט]

וראה זה האיר ה' לעיני בספר דברי הימים, שדקדקתי וראיתי שכשמיחס שם המשוררים שעמדו על הדוכן מבני לוי שהם גרשון קהת ומררי (קפיטיל ו), שאינו מזכיר שם יעקב שהוא ישראל, כי אם בהימן המשורר שהוא מבני קרח בן יצהר וכו' - שמיחסו עד 'בן לוי בן ישראל'. אבל תכף באחיו אסף שאינו מבני קרח - אינו מיחסו כי אם עד 'גרשון בן לוי' ולא הזכיר בן ישראל, וכן בבני מררי אינו מיחס אותן כי אם עד 'בן מררי בן לוי', ולא הזכיר שם גם כן שם ישראל. אתה הראת לדעת, שכל זה מורה, שעקר מה שמזכיר שם ישראל בהימן המשורר שהוא מזרע קרח, הוא רק מחמת תפלת יעקב אבינו שהתפלל "בקהלם אל תחד כבדי" (בראשית מט, ו), שלא יזכר שמו על מחלקת קרח רק ביחוסו על הדוכן יזכר שמו דיקא, הינו ככל דברינו אלה המבארים למעלה, שמה שנזכר שם ישראל ביחוסו על הדוכן זה עקר התקון שפעל יעקב אבינו, שאף־על־פי שקרח יהיה חזק במחלקתו ויבטח על זרעו שהם השלשלת גדולה שעמדו ממנו וכו', אף־על־פי־כן לא יוכל לקלקל עד השרש העליון, כי עצם שרש הקדשה של יעקב אבינו בעצמו, לשם - לא יוכל להגיע הפגם והקלקול. אדרבא, על־ידי נקדת קדשת יעקב על־ידי־זה יגמר השם יתברך כרצונו, שתהיה הנקדה מסתתרת בדרך נפלא, עד שבסוף יצאו ממנו השלשלת הגדולה והכל בכח קדשת יעקב וכו' וכנ"ל, וקרח יהיה נשאר קרח מכאן ומכאן וכנ"ל. ועל־כן דיקא בהימן המשורר מבני קרח נזכר היחוס עד יעקב ישראל, אבל לא בבני גרשון ומררי, כי שם אין צריכין לזה, אבל אצל בני קרח שקלקל כל כך במחלקתו - שם נזכר דיקא שם ישראל, כי זה עקר התקון. וזה פעל יעקב בתפלתו וכנ"ל. ודבר אלהינו יקום לעולם, כי אתה מרום לעלם ה' (תהלים צב, ט):