# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/12/

וזה בחינת (סנהדרין שם) 'מהיכן קא שרית המוציא, מהיכן דקרים בשולה' (מהיכן בוצעים בהמוציא? מהיכן שנאפה טוב ונעשה כמין קרום על הלחם). כי אכילת ישראל צריכה להיות בקדשה גדולה, ועקר האכילה המשביע את האדם הוא הלחם, ועל־כן יש בו עשרה מצוות, כמו שכתוב בטור ושלחן ערוך (שם). כי צריכין לברר התבואה והלחם בכמה ברורים. וזה בחינת כל הטרחות והיגיעות שטורחין בהתבואה עד שנעשה לחם, שהם: החרישה והזריעה והקצירה והברור ממץ ותבן, ואחר־כך לטחנו ולנפותו ולנקותו מסבין ומרסן וכו'. וכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שחטאו היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שאז נגזר עליו "בזעת אפיך תאכל לחם" וכו' (בראשית ג, יט), שהם כל המלאכות והיגיעות הנ"ל עד שנעשה לחם, והכל בשביל ברורים לבער הרע והפסלת ולברר הטוב.

ועל־כן באמת עקר הברור ברוחניות נעשה על־ידי ישראל, על־ידי עשר מצוות הנוהגות בפת כנ"ל. וכל אלו הברורים לברר הטוב מהרע האכל מהפסלת, לנקות התבואה ממץ ותבן שהם בחינת הקלפות הקודמין לפרי - הכל הוא לברר האמונה הקדושה שפגם בה אדם הראשון, שהוא על־ידי שדוחין ומבערין מהמח הקשיות שיש בלב כל אחד שמהם נמשכין כל מיני כפירות, שהם בחינת הקלפות בחינת מץ ותבן החופין על החטה כמובן בתקוני זהר (הקדמה דף יא:) ובזהר הקדוש (פנחס דף רכז.) לענין ברור ההלכה, שהוא בחינת לברר החטה ממץ ותבן.

כי הכל אחד, כי על־ידי האכילה נמשך חיות להאדם, ועקר החיות הוא הדעת והחכמה, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה", ועל־כן המאכל בשרשו בפרט הלחם שהוא העקר, גבה מאד, כי משרש בו כח וחיות שהוא בחינת 'חכמה', להחיות את האדם ולקשר נפשו בגופו.

אבל מחטא אדם הראשון יש סביב הלחם פסלת הרבה שהם מץ ותבן וכו', שהם בחינת הקשיות, שהם בלבול הדעת שמסבבין את המח, עד שאין יכול להבין ההלכה על בריה, שהם דיני התורה הקדושה, שבשביל זה צריכין להתיגע מאד לברר ההלכה מהקשיות שהם בחינת מץ ותבן, כמו שאיתא בתקוני זהר כנ"ל. וביותר צריכין לברר הלחם מהקשיות והפסולות שרוצים לבלבל את האמונה הקדושה שזה העקר.

כי עקר תקון האכילה הוא על־ידי אמונה, כמו שכתוב במקום אחר (בסימן סב), כי עקר קיום הדעת ושלמותו הוא על־ידי האמונה, כמבאר בדבריו ז"ל כמה פעמים (עין שיחות הר"ן סימן ריז). וזה בעצמו בחינת הארת הרצון בחינת שתיקה הנ"ל, שזוכין בשעת האכילה, כל אחד כפי מה שזוכה לקבל מרבו האמתי הארת בן ותלמיד כנ"ל, כי הארת הרצון עקרו על־ידי שלמות האמונה שזוכין על־ידי שמאיר בו רבו בדעתו הנפלא כי 'מלא כל הארץ כבודו' וכו', כמובן שם בהתורה הנ"ל ובהשיחה הקדושה שדבר עמנו אחר־כך, ומובא בספר ספורי מעשיות (שיחות הר"ן סימן לב), עין שם.

ועל־כן כשבאין לאכל את הלחם שנעשה מהתבואה שכבר נתבררה בכמה ברורים ממץ ותבן וסבין ומרסן וכו', שהם בחינת הקשיות והבלבולים וכו' כנ"ל, שכל זה נמשך מהדעת הקדושה של הרב שהוא בחינת משה, שמאיר הדעת הקדושה בכל אחד לדעת כי ה' הוא האלהים וכו', אבל תכלית שלמות הדעת הוא השתיקה, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה', שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל.

ועל־כן כשרוצין לאכל הלחם, שאז עקר המשכת החיות שהוא החכמה והדעת שצריכין להמשיך על־ידי הלחם הזה, על־כן כל התקון - שיאכלנה בברכה בקדשה ובטהרה, באפן שיזכה על־ידי אכילת הלחם הזה להארת הרצון, שהוא עקר תקון ושלמות הדעת שנתברר עד הנה על־ידי כל העבדות שעשו בהתבואה עד שנעשה לחם כנ"ל.

ועל־כן הזהירו רבותינו ז"ל (סנהדרין שם) לדקדק מאד בעת הבציעה איך לבצע, באפן שיבצעו וישברו הלחם עד שיאכלו אותו בקדשה, שיזכו לקבל הארת הרצון בשעת האכילה. וזהו 'מהיכן קשרית המוציא מהיכא דקרים בשולא', שהוא מקום ששלט בו האש יותר. כי האש הוא בחינת יראה, כמו שכתוב במקום אחר (בסימן קיד). כי עקר תקון כל הנ"ל הוא על־ידי היראה, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, וכמו שכתוב בהתורה "רצועה היתה יוצאה" וכו' (בלקוטי תנינא סימן עז) ששיכה לזה, שעקר תקון האכילה על־ידי היראה. ועל־ידי־זה ממשיכין הארת הרצון בשעת האכילה, כי היראה בחינת צמצום הינו בחינת שתיקה הנ"ל, שכשמגלין הדעת לחבריו ותלמידיו ומבטלין ממחם כמה קשיות וכפירות, אבל עדין רוצה המח לרוץ ולפרח להבין עוד ועוד, אזי צריכין לעשות סיג לדבריו שהוא השתיקה, ולרמז לו עד פה תבוא, כי אסור לך לחקר יותר לפי בחינתך, כי 'במפלא ממך אל תדרש' וכו', וכמובן כל זה בהתורה הנ"ל בענין הקשיות והתרוצים וכו', שמבאר שם שכל מה שמכניסין איזה מקיף תכף נכנס מקיף אחר וכו', עין שם היטב. וזה הסיג והצמצום שממשיכין שהוא השתיקה זה נמשך על־ידי היראה שהוא בחינת צמצום, כי העקר להמשיך עליו יראה עד שיהיה לו יראה ופחד ובושה לחקר בדעתו המגשם במה שאין לו רשות, כי אפלו הצדיק הגדול בעצמו בחינת משה - מצמצם מחו מחמת יראה, ואינו מביט בהשגת אלהותו למעלה ממדרגתו שעומד בו עתה, שזהו בחינת (שמות ג, ו): "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" וכו'.

ועל־כן צריכין לבצע המוציא 'מהיכא דקרים בשולא', שהוא מקום ששלט בו האש יותר שהוא בחינת יראה, בחינת צמצום כנ"ל, שכל עקר גמר תקון הלחם שיהיה ראוי לאכילת אדם הוא על־ידי־זה על־ידי שנאפה באש, שעל־ידי־זה נעשה לחם לזון ולהחיות את האדם, כי עקר החיות שבלחם שהוא החכמה והדעת שמחיה כנ"ל, עקר שלמותו הוא על־ידי הצמצום הנ"ל שהוא בחינת שתיקה כנ"ל, שהוא בחינת יראה, בחינת אש, ועל־כן כל גמר תקון הלחם הוא על־ידי האש. ועל־כן במקום ששלט בו האש יותר שהוא 'היכא דקרים בשולא' - שם צריכין לבצע הלחם, כדי לזכות באכילה הזאת להארת הרצון שזה העקר, שנמשך על־ידי בחינת השתיקה שנמשך מבחינת צמצום הנ"ל, שהוא בחינת אש בחינת יראה כנ"ל: