# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/13/

כי בתחלה כשהלחם שלם - אי אפשר לאכלו כך עד שבוצעין ופורסין ושוברין אותו לחתיכות, ואחר־כך לועסין אותו, ואז דיקא מחיה את האדם. וכל זה הוא ברור ההלכה שהוא ברור הדעת, שאחר שמבערין כל הפסלת שהם הקש והתבן וכו' מההלכה, עדין צריכין ללעס את ההלכה להבינה היטב על מכונה להכניסה בלב, כי התרוץ לשון שבירה כמובא, הינו שהתרוצים על הקשיות הם בחינת שבירה שמשברים ומבטלים את הקשיות עד שיודעין ההלכה על בריה, ומחלקים ופוסקים את ההלכה לכמה וכמה חלקים ופסקי דינים וכו', שאז עקר שלמות ברור ההלכה, וכן הוא בעקר הדעת הפנימי להשיג ולידע את השם יתברך. וכל זה הוא בחינת בציעת הלחם ושבירתו שיהיה ראוי לאכילה.

על־כן צריכין לדקדק מאד בענין הבצוע שתכלה ברכה עם הפת (שלחן ערוך ארח חיים סימן קסז סעיף א): שהבציעה תהיה רק בבחינת הברכה שהוא האמונה הקדושה בפשיטות, שמאמינים שהשם יתברך ברא את הלחם ועל־כן אנו מברכין אותו יתברך על זה, דהינו שלא לכנס עוד בקשיות וחקירות כלל, שזה היה כל חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת 'דאסתכל במה דלא הוי ליה רשו' וכו' כנ"ל (שהוא הסתכל במה שלא היתה לו רשות), כי עתה צריכין לתקן זאת על־ידי אכילת ישראל בברכה.

ועל־כן צריכין לבצע ממקום ששלט בו האש ביותר, שהוא בחינת יראה, כי עקר צמצום הדעת הוא על־ידי היראה, שעל־ידי־זה נמשך הסיג והמחצה הנ"ל שהוא השתיקה, שעל־ידי־זה זוכין להארת הרצון הנמשך בשעת האכילה על־ידי הידים שיש ב'ים החכמה' שמשם כל הפרנסה, כי הכל תלוי זה בזה כמובן בהתורה הנ"ל: