# לג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/33/

כי התורה "כי מרחמם" הנ"ל (וכן כל התורות) קשורה יחד בקשר נפלא, כי מתחלה כתב שצריכים להאיר הדעת הקדוש בכל אחד ואחד, שזהו עקר הרחמנות כדי להוציאו על־ידי־זה מהעוונות הבאים על־ידי רוח שטות וכו', והולך ומבאר, עד שאחר־כך גלה - שהצדיק מאיר בדרי מעלה ודרי מטה, שמודיע להדרי מטה המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד בשאול תחתיות וכו', שגם שם עדין ה' אתם ואצלם כי 'מלא כל הארץ כבודו', ומעוררם ומקיצם בבחינת 'הקיצו ורננו שכני עפר' וכו'.

ובאמת הכל אחד, כי על־ידי־זה בעצמו שיש לו כח להודיע לדרי מטה שהם הירודים מאד כי עדין ה' אתם וכו', על־ידי־זה בעצמו הוא מאיר בהם הדעת ומגרש מהם הרוח שטות בכל פעם, כי בודאי הוא מלאכה גדולה ואמנות נפלא מאד מאד, להאיר הדעת באנשים כאלה שנכשלו בעוונות, בפרט שיש שנכשלו כמו שנכשלו, רחמנא לצלן במזידין גמורים בעוונות עצומים, והצדיק הוא רחמן כזה, שאפלו להם הוא מאיר בטובו ורחמיו הדעת הקדוש, כי בכחו הגדול מודיע להם כי עדין ה' אתם כי 'לית אתר פנוי מיניה' וכו' (תקוני הזהר תקון נה, צא:), ועל־ידי־זה בעצמו מגרש מהם הרוח שטות בכל פעם. כי אפלו אם האדם הוא כמו שהוא, תכף כשמודיעין לו כי גם שם נמצא השם יתברך, כמו שכתוב (ויקרא טז, טז): "השכן אתם בתוך טמאתם", כי אפלו בעשר כתרין דמסאבותא נמצא השם יתברך, כי ממנו יתברך לבד כל חיותם וכו', אזי תכף בורח הרוח שטות, בבחינת (ישעיה יט, א): "ונעו אלילי מצרים מפניו", ובבחינת (שמות יב, יב): "ועברתי בארץ מצרים" - 'ואתגליתי' וכו' (אונקלוס שם), "אני ה'" - 'ולא מלאך' וכו', אזי "והכיתי כל בכור", שהוא הדעת דסטרא אחרא שמשם הרוח שטות, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אליו יתברך.

וכל זה הוא בחינת הקרבת העמר שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת רוח שטות, שהצדיק בחינת משה, בכחו הגדול - יכול להעלות גם בחינת שעורים, מאכל בהמה, בחינת רוח שטות לנפותו בשלש עשרה נפה (עין מנחות סו.), עד שיברר גם שם ניצוצות קדושים וברורים נפלאים, עד שיעלה הכל לריח ניחח לה'. כי בבחינת בהמיות בעצמו בתוך הרוח שטות בעצמו, נעלם חיות אלהותו יתברך שהוא מחיה את כלם, ועל־כן על־ידי־זה שמניפים העמר שעורים ומקריבין אותו לה', על־ידי־זה מגלין, כי גם בכל המדרגות התחתונות מאד מאד שנפלו לשם כל הנחשלים והירודים הנ"ל, גם שם נמצא השם יתברך, כי 'מלא כל הארץ כבודו'. ועל־ידי־זה הוא עקר כלליות העולמות וכו' כנ"ל, ועל־ידי־זה מקרבין הכל להשם יתברך, כי על־ידי־זה בעצמו מגרשין הרוח שטות.

ועל־כן מתחילין תכף לספר הימים לעמר. כי בכל יום יש בו חכמה ודעת, בחינת (איוב לב, ז) "ימים ידברו" וכו' [וכמובן בהמעשה של יום השלישי (ספורי מעשיות מעשה יג) שכל החכמות כלולים בהימים וכו', עין שם], ועתה על־ידי מצות הספירה אנו מקשרין כל הימים לעמר, כדי לצאת על־ידי־זה מזהמת מצרים. כי על־ידי שמקשרין הימים לעמר, מגלין שגם בזהמת מצרים בעצמן בהרוח שטות בעצמו נעלם השם יתברך כנ"ל, ועל־ידי־זה בעצמו בורחת הזהמא שהוא הרוח שטות כנ"ל.

כי על־ידי הספירה מקשרין ה'זמן' וה'ימים' לבחינת 'למעלה מהזמן' לבחינת 'תקפות הימים', שהם סוד המקיפין שממשיכין על־ידי הספירה, כמו שמבאר בכונות וכנ"ל, שזהו בחינת כלליות דרי מטה בדרי מעלה, כי שם בבחינת דרי מעלה הוא למעלה מהזמן, והזמן הוא רק בבחינת דרי מטה, ששם יש בחינת ספירה ומנין, כי 'לפני אחד מה אתה סופר' (ספר יצירה פרק א), ואנו בני ישראל בכח הצדיקי אמת שבכל דור שהם בחינת משה - מקשרין על־ידי הספירה ה'ימים' וה'זמן' לבחינת 'למעלה מהזמן' לבחינת 'תקפות הימים', שזהו בחינת התקשרות וכלליות דרי מטה בדרי מעלה וכו', שזהו עקר השלמות בחינת 'תמימת תהיינה' כנ"ל: