# מה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/45/

ונחזר לענין ספירה. וזה שכתוב בכונות (פרי עץ חיים ספירת העמר א) שבספירה עוסקין לתקן ולזכך הדמים, והעקר שיהיו נבלעים באיברים וכו', עין שם סודות נוראים בענין זה. כי זה כלל ענין פסח וספירה, בחינת (יחזקאל טז, ו): "ואמר לך בדמיך חיי" וכו' עין שם. וזה ידוע שכל סודות הקבלה מרמזים בהאדם, שהוא בחינת "צלם אלהים" וכו' (בראשית א, כז). הינו על־פי התורה "כי מרחמם" הנ"ל שבארנו לעיל, שכל זה ענין פסח וספירה, כי אז הודיע לנו משה רבנו אלהותו יתברך אשר 'מלא כל הארץ כבודו', כי ראינו זאת עין בעין על־ידי כל האותות והמופתים ועל־ידי הארת הדעת שהאיר בנו וכו'. ועל־ידי הארת הדעת שהעקר הוא לכלל העולמות עליונים ותחתונים יחד וכו' כנ"ל, על־ידי־זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה, ועל־כן עוסקין בתקון האכילה בספירה ושבועות על־ידי עמר שעורים ושתי הלחם וכו' וכנ"ל. ועל־כן בימי הספירה ירד המן לישראל. ועל־כן מבקשים אז: "ארץ נתנה יבולה יברכנו" וכו' (תהלים סז, ז). כי אז צומחים תבואת השדה ואז עוסקין בתקונים [הנ"ל] שנזכה להארת הרצון בשעת האכילה, שזה עקר כלליות העולמות בשלמות וכנ"ל. וזה בחינת זכוך הדמים, שהעקר שיהיו הדמים נבלעים באיברים. וכל זה נעשה על־ידי תקון האכילה, כשמתגברים להמשיך על עצמו בשעת האכילה היראה הנגשת אל האדם אז, עד שממשיכין על עצמו הארת הרצון המפלג אז כנ"ל.

כי זה ידוע, שעקר האכילה שהוא להחיות את האדם - עקרה הוא בשביל הדמים, כי "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), והוא מחיה את האדם, ומחמת רתיחת הדמים יש באדם אש הבוער וכו', שבשביל זה צריכין לאכל להכניס המאכל לתוך המעים שהוא 'תמורת הנתך' וכו', כמובא (רמב"ן ויקרא יז, ז), ועל־ידי־זה מחיין את הדמים שיוכלו להחיות את האדם. אבל העקר לאכל בקדשה על־פי התורה בבחינת (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי", דהינו שעל־ידי המאכל יחיה את הדמים שבהם הנפש, עד שהנפש יתקשר עם הגוף בבחינת כלליות העולמות כנ"ל - דרי מעלה עם דרי מטה, שהם בחינת גוף ונפש, כנזכר לעיל בתחלת ההלכה הזאת, עד שיזכה ליראה שלמה, שהוא בחינת גבורות דקדשה בחינת דמים, עד שיבא להארת הרצון המפלג שהוא בחינת חמימות הדמים דקדשה, לבער ולהתלהב להשם יתברך בשלהובין דרחימותא, בבחינת (שיר השירים ח, ו): "רשפיה רשפי אש" וכו', בבחינת (תהלים לט, ד): "חם לבי בקרבי" וכו'. וזה עקר בחינת בליעת הדם באיברים, שזהו בחינת 'אדם' שהאלף מאיר ומחיה את דם האדם ונעשה 'מה', שזהו בחינת הארת הרצון כנ"ל כמבאר בכונות (פרי עץ חיים, ספירת העמר פרקים ד, ו).

כי זה נעשה רק על־ידי אכילת ישראל שנקראים צדיקים, שאוכלים בבחינה הנ"ל, עד שזוכין ליראה ולרצון כנ"ל שמשם עקר השביעה, בחינת (תהלים קמה, טז): "ומשביע לכל חי רצון", שאז הוא בבחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", וכמו שאיתא בזהר הקדוש (תרומה דף קנג:): "ורעותא דשבעה שוה עלוהי". כי כשאינו אוכל בקדשה בבחינה הנ"ל, הוא בבחינת "ובטן רשעים תחסר" (משלי שם), כי עקר השביעה מהרצון כנ"ל, ואזי הדמים שמקבלין חיות מהמאכל אינם זכים, ויש לו עכירת דמים, שאז הדמים אינם מקשרים ומבלעים היטב בתוך האיברים רק הם שוטפים ורוחפים עליהם, ומשם כל בלבול הדעת שנמשך מעכירת הדמים, ומשם כל הרוח שטות.

על־כן עקר התקון כשמקרב עצמו להצדיק, שהוא בחינת משה, שיש לו כח להאיר בו הדעת הנ"ל, עד שמודיעו שגם אצלו נמצא השם יתברך, כי עדין השם יתברך עמו וכו', עד שמתגבר להיות איש חיל וכו', להמשיך על עצמו הארת הרצון בשעת האכילה, ועל־ידי־זה עקר השביעה שהוא חיות הדמים, הינו שהדמים נבלעים היטב בהאיברים בבחינת (יחזקאל טז, ו): "בדמיך חיי" וכו', שעל־ידי־זה מבטל הרצונות הרעים של רתיחת הדמים, ומהפך רתיחת הדמים אל הקדשה, שירגיל עצמו להמשיך רצונו תמיד להשם יתברך.

כי 'כשזה קם זה נופל' (רש"י בראשית כה, כג), כי 'אי אפשר שיהיה שני מחשבות יחד' (סימן רלג), וכשמרגיל עצמו להיות רצונו חזק תמיד להשם יתברך ביותר בשעת האכילה דיקא, שאז מאיר הרצון ביותר ואז יכולים להמשיכו על עצמו ביותר, אם לא יהיה איש עצל שקורין 'שלימזלניק', כמו שכתוב שם - על־ידי־זה מבטל רצונות של רתיחת הדמים דסטרא אחרא שנמשכין מעכירת הדמים, שהם בחינת הדמים שלא נבלעו כראוי בהאיברים, כמו התינוק שהביאו לרבי נתן הבבלי שהיה אדם ביותר וכו' (שבת קלד. חלין מז:), כמובא מאמר זה בכונות (שם) עין שם.

וכל זה זוכין על־ידי הצדיק שיכול להאיר בבנים ותלמידים בדרי מעלה ודרי מטה וכו', ולקשר ולכלל העולמות יחד כנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה, שמקשרת הנפש עם הגוף על־ידי שמחיה את הדם שהוא הנפש, שעל־ידי־זה הוא בחינת זכוך הדמים שנבלעין בהאיברים כראוי, עד שבוער להשם יתברך בכל עת ברצון מפלג ביותר, עד שמוציא הרצונות בפיו שמודה ומהלל ומתפלל להשם יתברך, שזהו בחינת מצות ברכת המזון אחר האכילה, כמבאר במקום אחר (בהלכות סעדה הלכה ה אות ג, ובהלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ג אות א), שזהו בחינת 'חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני' כנ"ל.

כי עקר חמימות הלב שבוער כמו אש הוא מרתיחת הדמים, שצריכין להפך רתיחת הדמים שהם חמימות הלב אל הקדשה - שיבער להשם יתברך ברצונות דקדשה, עד שידבר בלשונו הכסופין והרצונות טובים שלו, כמו שכתוב במקום אחר (בהתורה 'אית לן בירא בדברא' וכו' סימן לא). כי עקר התגלות האמונה הקדושה הוא על־ידי הדבור כנ"ל, כמו שכתוב (תהלים פט, ב): "אודיע אמונתך בפי", ועל־ידי־זה עקר המשכת אורות המקיפין שנמשכין על־ידי הדבור, כמו שכתוב בכונות (דרושי הפסח דרוש יא), עין שם, וכנ"ל (עין לעיל באות לח, עין שם):