# נד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/54/

ונחזר לענין הלכות סעדה ובציעת הפת וכו'. וזה בחינת ברכת המוציא, שהיא חשובה וקודמת לכל ברכת הנהנין, כמבאר בפוסקים (ארח חיים, סימן ריא, סעיף ה), כי עקר השביעה וסעדת הלב הוא הלחם שהוא עקר אכילת האדם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח, יא) ומובא בפרוש רש"י ז"ל על פסוק (בראשית יח, ה): "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" - 'בתורה נביאים וכתובים מצינו שפתא סעדא דלבא' וכו'. כי עקר השביעה הוא מהארת הרצון בבחינת (תהלים קמה, טז): "ומשביע לכל חי רצון", שנמשך מהידים שיש ב'ים החכמה' שהם הרמזים הנ"ל בחינת 'פותח את ידך' וכו'. כי עקר חיות האדם שמקבל מהמאכל הוא על־ידי החכמה והדעת שמלבש בהמאכל שמשם כל החיות, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה", ועקר שלמות הדעת הם הרמזים שמאיר הרב לתלמידיו בידיו וכנ"ל, ועל־ידי־זה עקר ההתגברות במלחמה שצריך כל אדם ללחם בזה העולם מלחמה הארכה והגדולה עם היצר הרע והמונעים שהמלחמה מתגברת ומתפשטת בכל עת כמעט בלי שעור, ואין לנו שום כח כי אם על־ידי התורה שקבלנו מרבותינו ז"ל שבארו לנו תורת משה, והודיעו לנו דרכי התורה בכמה וכמה עצות ודרכים ישרים - להתגבר כנגדם ולבלי להיות נלכד ברשתם, שזהו בחינת הדעת הקדושה הנ"ל שמאיר הרב האמת בכל דור לבניו ולתלמידיו, שהעקר הוא להציל ישראל מעוונות וכו' כנ"ל.

ועקר הדעת הזה אי אפשר להאיר בהם כי אם על־ידי רמזים שהם בחינת ידים כנ"ל, כי אי אפשר בשום אפן להודיע ולבאר לכל אדם איך יתגבר לשאר על עמדו בכל מה שיעבר עליו בכל העתים השונים של כל ימי חייו, רק המשכיל החפץ באמת, צריך לשום לבו להבין הרמזים שהם בחינת ידים שיש ב'ים החכמה', באפן שישאר קים בנקדת יהדותו לעולם ועד, כי יש רמזים הרבה שמאיר הצדיק לכל אדם בדרכי עצות נפלאות להצילו מחטאים שישמר מחשבתו, כי "אי אפשר לשני מחשבות שיהיו ביחד" וכו' (סימן רלג), וכיוצא בזה בכמה רמזים שמרמזים הצדיקים אמתיים שישמיט עצמו ולא יהיה כרוך אחרי שרירות לבו וכו', כמו שכתוב (תהלים לב, ח־ט): "אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין" וכו'.

אבל מגדל התגברות המלחמה של היצר הרע וחילותיו, כי הבחירה יש לה כח גדול, על־ידי־זה נמצאים הרבה שנכשלים כמו שנכשלים, ואזי רוצה הבעל דבר להתגבר עליהם להפילם לגמרי, חס ושלום, כידוע נגע המספחת הזאת בכמה וכמה בני אדם וזה גרוע מן הכל. על־כן העקר להתקרב לצדיקי אמת והם מכניסים בהם דעת כי עדין ה' אתם ואצלם, כי 'מלא כל הארץ כבודו' וכו' כנ"ל, ועקר הדעת הזה בשלמות מכניסים בהם על־ידי רמזים הנ"ל, כי אי אפשר לבאר בפה ובכתב עד היכן עד היכן צריך כל אחד להתחזק בכל מה שיעבר עליו כל ימי חייו, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעצמו ולהסתכל על הרמזים האמתיים של הצדיק וכו' וכנ"ל. נמצא, שעקר התגברות המלחמה הוא על־יד י הרמזים שהם בחינת ידים הנ"ל.

וזה בחינת מה שאמר דוד המלך, עליו השלום (תהלים קמד, א): "ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה", כי עקר הלמוד ללחם מלחמה זאת הוא על־ידי הידים והעשר אצבעות, כי הרמזים שהם בחינת ידים, בחינת (משלי א, כד): "נטיתי ידי", הם כלולים בכל העשר אצבעות, כי יש הרבה רמזים, ובכל אצבע ואצבע מהעשר אצבעות יש כמה וכמה רמזים, שזהו בחינת 'אצבעותי למלחמה'.

ומחמת שבהלחם מלבש ביותר הדעת עם הרמזים הנ"ל, על־כן יש בו כח ביותר להשביע את האדם ולסעד את לבו, כי עקר השביעה על־ידי הרמזים שהם הידים, שעל ידם נמשך הארת הרצון, שמשם עקר השביעה כנ"ל. ועל־כן נקרא 'לחם' לשון 'מלחמה', כמו שכתוב (תהלים לה, א): "לחם את לחמי", וכמו שאיתא בזהר הקדוש (בלק קפח.) ש'בשעתא דסעדתא הוא עדן קרבא' (בשעת הסעדה זהו זמן מלחמה), וכמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל שצריך לבלי להיות עצל שקורין 'שלימזלניק', כי צריכין להתגבר אז בשעת האכילה מאד, להמשיך על עצמו הארת הרצון הקדוש הנ"ל, אף אם הוא כמו שהוא וכנ"ל. ועל־כן התורה נמשלה ללחם, כמו שכתוב (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי", כי התורה הוא הדעת הנ"ל שמשם מקבל הלחם חיות להחיות את האדם, והעקר על־ידי הרמזים וכו' כנ"ל.

וזה בחינת ברכת המוציא שמברכין על הלחם, שמשנה ברכה זו מכל ברכת הנהנין, כי פורטין בה בפרוש מקום יציאת הלחם, כי מברכין 'המוציא לחם מן הארץ' ומזכירין 'הארץ' בפרוש, מה שאין כן בכל ברכת הנהנין - שמברכין רק בורא פרי העץ או האדמה או שהכל וכו' ואין מזכירין בפרוש שיצאו מן הארץ, אף־על־פי שבאמת כלם הוציא השם יתברך מן הארץ, כי "הכל היה מן העפר" (קהלת ג, כ). אך מחמת שעקר שביעת האדם וחיותו הוא על־ידי הלחם ביותר, על־כן ברכה זאת חשובה מכלם ומזכירין בה בפרוש שהוציא הלחם מן הארץ, הינו שמברכין להשם יתברך שברא את הלחם והשפיע בו חיות, שהוא החכמה והדעת המלבש בו, שמשם כל כחו להחיות את האדם כנ"ל. ועקר הדעת הזה שהוא החיות שבו, הוציא מן הארץ דיקא, דהינו מבחינת (ישעיה ו, ג): "מלא כל הארץ כבודו", 'כל הארץ' דיקא, כי עקר אלהותו יתברך מתגלה בהארץ הזאת דיקא, שזה כלל כל התורה הזאת שמראים להדרי מטה כי 'מלא כל הארץ כבודו', כי הקדוש ברוך הוא יש לו שרפים וחיות וכו' ועולמות עליונים מאד מאד, ומניח כלם ומשרה שכינתו בתחתונים, כי דיקא למטה בזה העולם "מלא כבודו את כל הארץ" וכו' (תהלים עב, יט) כנ"ל. ומשם מבחינה זאת השם יתברך מוציא את הלחם להחיות את האדם, כי עקר החיות הוא על־ידי־זה שיודעין כי ה' הוא האלהים ו'מלא כל הארץ כבודו' וכנ"ל.

ועל־כן ברכת הלחם חשובה וקודמת לכל ופוטרת כל הדברים הבאים מחמת הסעדה, וכמו שכתוב במשנה (ברכות פרק ו משנה ה): 'ברך על הפת פטר את הפרפרת, ברך על הפרפרת לא פטר את הפת'. כי עקר שלמות הדעת מלבש ביותר בהלחם, כי שם מלבשים ונעלמים כל הרמזים שיש ב'ים החכמה' שהם העקר. כי זה רואין בחוש, שבכל המאכלים יש בהם טעמים ערבים ומתוקים וכו' יותר מבהלחם, אבל אף־על־פי־כן עקר השביעה והחיות הוא הלחם, וזה מחמת כי באמת כל הטעמים נמשכין מהדעת שנקרא טעם, כמו שכתוב (תהלים קיט, סו): "טוב טעם ודעת למדני", ועל־ידי־זה יש כח בהמאכל להחיות את האדם וכנ"ל, וכל מאכל ומאכל מקבל איזה חלק מהדעת להחיות את האדם וכמו כן יש בו טעם ערב ומתוק וכו', אבל בהלחם אין מרגישין בו ערבות ומתיקות כל כך. אבל באמת נעלמים בהלחם כל מיני טעמים של כל מיני מאכלים שבעולם, כי שם מלבש עקר הדעת בשלמותו שהם הרמזים שיש ב'ים החכמה', שהוא כלליות ושלמות כל הדעת וכנ"ל.

ועל־כן הלחם חשוב ועולה על כל המאכלים שבעולם אף־על־פי שיש בהם טעמים ערבים ומתוקים מאד, כי כל ערבותם ומתיקותם שנמשך מהדעת ששם כל הערבות והמתיקות האמת [וכמו שכתוב בהתורה 'מי שיודע מארץ־ישראל' (בלקוטי תנינא סימן מ)], שמתיקות הדעת עולה על הכל, וכמו שכתוב (תהלים יט, יא): "ומתוקים מדבש ונפת צופים", כל זה אין לו שלמות כי אם על־ידי הלחם שהוא עקר האכילה, כי שם בהלחם נעלמים כל הרמזים הנ"ל שהם הארת הרצון ששם עקר השביעה, ועל־כן בהלחם אין מתגלה הערבות והמתיקות כל כך, מחמת ששם הרמזים הם בהעלם גדול, אבל הם עקר החיות והשביעה וכנ"ל. ועל־כן כל המאכלים הם טפלים להלחם שהוא העקר, כי עקר הדעת הם הרמזים שהם נעלמים בהלחם, שהם בחינת הארת הרצון שהם עקר השביעה וכנ"ל: