# סה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/65/

וזה בחינת "ויקח קרח" - 'ואתפלג קרח' (אונקלוס במדבר טז, א), שחלק בין בחינת 'איה' לבחינת 'מלא'. כי עקר תקון כל המצוות ועבודת ישראל הוא לכלל ולקשר העולמות יחד, שזה בחינת המשכן שהוא בחינת הבית־המקדש שהקריבו בו הקרבנות, שעל־ידי־זה עקר הכלליות וכו' כנ"ל. אבל אסור לכנס בזה הדעת בקשיות ותרוצים שהם למעלה משכלו כנ"ל, רק לבטל דעתו נגד אבותינו ונגד הצדיקי אמת הממשיכין זה הדעת בכל דור ודור, להודיע לבני האדם כי 'מלא כל הארץ כבודו' ולכללו בבחינת 'מה' וכו' כמו שמבאר שם. וקרח מחמת גסותו פגם בזה מאד, ונכנס בקשיות שהם למעלה משכלו, עד שכפר בעקר על־ידי שעשה פרוד בין בחינת 'מה' לבחינת 'מלא'. וכל זה היה מחמת גסותו שקנא עצמו בנשיאות אליצפן ורדף את הכבוד (רש"י במדבר טז, א). ובזה פגם בכבוד השם יתברך אשר כל הארץ מלא כבודו.

וצריך כל אדם לבטל כבודו כנגד כבוד המקום ולמעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקום (עין סימן ו). כי מובן שם בסוף התורה "כי מרחמם" הנ"ל, שהעקר תלוי בענוה שהיא גדולה מן הכל. ועל־כן עקר הרבי הראשון שהמשיך זה הדעת הקדוש היה משה רבנו. כי הוא היה ענו מאד מכל האדם (במדבר יב, ג). וכן התלמידים החפצים לקבל ממנו - צריכים על כל פנים שלא יהיה להם גסות רוח ויברחו מן הכבוד, כי אם לא יבטלו כבודם - בודאי לא יוכלו להתקרב אל האמת, כי על־ידי שחפץ בכבוד עצמו, חס ושלום, הוא פוגם בבחינת 'מלא כל הארץ כבודו', כי אין אני והוא יכולין לדור וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה.). וקרח פגם בזה מאד עד שכפר בעקר כנ"ל. ועל־כן אמר אז משה (במדבר טז, יא): "ואהרן מה הוא", 'מה' דיקא וכנ"ל. ועל־כן חלק על ציצית, ועקר על תכלת שבציצית, כי תכלת הוא חבור שחר ולבן, כמובא (סימן יח) בחינת כלליות הנ"ל. 'שחר' בחינת חשך, בחינת עמק המשג (עין שם סימן טו), בחינת 'איה', בחינת 'מה חמית' וכו' (זהר ח"א א:). 'לבן' בחינת התגלות, בחינת 'מלא כל הארץ כבודו' שצריכין לכללם יחד וקרח פגם בזה כנ"ל: