# עב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/72/

וזה בחינת ברכת 'הטוב והמטיב' שתקנו ביבנה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה (ברכות מח:), כי עקר הטוב האמתי והנצחי הוא הארת הרצון שיזכה כל אחד לעתיד לפי בחינתו, שעל זה נאמר (תהלים לא, כ): 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' וכנ"ל. ועל־כן לעתיד לבא יברכו על הכל 'הטוב והמטיב', כי אז יבינו וישיגו הכל, שכל מה שעובר על האדם - הכל לטובתו הנצחית, כדי שיזכה על־ידי־זה להארת הרצון המפלג, שזה עולה על הכל. ועל־כן אחר החרבן תקנו החכמים להזכיר בפרוש ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון, כדי להמשיך על־ידי־זה הארת הרצון מהעולם הבא לעולם הזה, על־ידי הברכה של הטוב והמטיב שהיא בחינת עולם הבא, כי אז יברכו על הכל 'הטוב והמטיב' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים נ.).

כי בזמן שבית־המקדש היה קים - היה נמשך הארת הרצון ממילא על־ידי השלש ברכות של ברכת המזון, שהם בחינת כלליות העולמות, שעקרם היה בבית־המקדש על־ידי הקרבנות שמכפרין, אבל עכשו שאין לנו בית־המקדש ולא קרבן, וצריכין להמשיך הכפרה והסליחה על העוונות על־ידי האכילה בעצמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.): ש"עכשו שלחנו של אדם מכפר". ועל־כן עכשו צריכין להוסיף ברכה רביעית שהוא ברכת 'הטוב והמטיב', שהיא בחינת הברכה של עולם הבא שאז יהיה הארת הרצון, כי עכשו צריכין להמשיך הארת הרצון של לעתיד לבא, על־ידי הברכה נוספת שמדברת מעולם הבא, שהיא ברכת הטוב והמטיב שיברכו לעתיד על הכל.

ועל־כן תקנו 'הטוב והמטיב' ביבנה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה, והדבר תמוה: למה תקנו ברכת טוב והמטיב דיקא על שנתנו לקבורה? וגם מה זה שקבעו ברכה זאת שנתקנה על קבורת הרוגי ביתר בברכת המזון דיקא שמברכין אחר האכילה, היה להם לקבעה בברכת התפלה! אך עקר ברכה זאת תקנו לחזק תקותנו עדין גם עתה אחר החרבן, שעדין יש לנו תקוה לזכות לרב טוב הצפון לעתיד לבוא שהיא הארת הרצון, וזה תקנו על־ידי שראו חסד ה' שהרוגי ביתר נתנו לקבורה, כי הקבורה הוא תקון המת, כי אז דיקא מתחיל צמיחת חיותו הנצחי, כמו שכתוב (קהלת יב, ז): "וישב העפר על הארץ כשהיה", ואז דיקא "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב:), הינו שאז מתחיל לזכות להארת הרצון שמאירה הנפש בהגוף הרחוק ממנה עתה מאד, ואז דיקא מאירה בו הארת הרצון, שהיא עקר תקונו בחינת חיים נצחיים שיזכה לעתיד, כי תכף כשאדם מת - צריך להתחיל לחיות חיים האמתיים, שהם חיים נצחיים, שהם בחינת הארת הרצון הנ"ל. וכמו שכתוב במדרש (קהלת רבה ז, ד) על פסוק (קהלת ז, א): "טוב יום המות מיום הולדו" – 'שכשאדם חי מונין לו למיתה וכשמת מונין לו לחיים' כי אז עקר התחלת חיותו הנצחי. אבל אין מתחיל לזכות לזה כי אם לאחר הקבורה, כי הנפש אין לה שום מנוח עד אחר הקבורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבחינת 'וישוב' וכו' כנ"ל. כי כל זמן שאין עולה הנפש אל האלהים למקור חצבה למעלה אינה יכולה להאיר בגוף שהוא בחינת דרי מטה.

כי זה כלל, שכל מה שהנפש עולה בעליה יתרה - היא מאירה ביותר לכל מדרגות התחתונות, שהם בחינת דרי מטה, בחינת גוף, שזהו בחינת מעלת הצדיק הגדול, שכל מה שהוא גדול במעלה מפלגת יותר ויותר - הוא מאיר בדרי מטה יותר. נמצא, שהקבורה היא תקון המת, ועקר התקון הוא שאז עולה הנפש למעלה, ועל־ידי־זה דיקא מתחלת להאיר משם בהגוף, בחינת הארת הרצון, שהוא עקר החיים נצחיים של לעתיד, שיזכה כל אחד אחר תחית המתים, אבל התחלת צמיחת החיים הזה שהוא בחינת הארת הרצון מתחיל מעת הקבורה, שאז מתחיל הגוף להתבלה בעפר, שעל־ידי־זה נכלה הזהמא שנאחז בו מחטא אדם הראשון, שכל פגמו היה על־ידי האכילה שאכל מעץ הדעת, שעל־ידי־זה פגם בבחינת הארת הרצון הנ"ל, וכמו שמבאר לעיל מזה. ועל־כן אז מתחיל צמיחת חיותו שהוא הארת הרצון וכנ"ל.

ועל־כן כשראו החכמים באותו הדור שאין מניחין הרוגי ביתר לקבורה, סברו, שחס ושלום, אפס תקוה, כי עקר צרת חרבן בית־המקדש הוא מה שגרמנו בעוונותינו החרבן, שעל־ידי־זה אין מי שיכפר בעדינו על עוונותינו, שזה עקר הצרה הגדולה מכל הצרות שבעולם, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל. ועקר הצרה הוא, שעל־ידי התגברות העוונות שגרמו החרבן בית־המקדש אי אפשר לכלל העולמות ולזכות להארת הרצון הנ"ל, שזה עקר התכלית וכנ"ל. ועל־כן כשראו שאין מניחין לקבר הרוגי ישראל שהם הרוגי ביתר, סברו, שחס ושלום, התגבר הקטרוג כל כך, עד שאפס תקוה שאי אפשר עוד לזכות לעקר התקוה הנ"ל, שהיא הארת הרצון שזוכין אחר הקבורה דיקא. ובפרט הרוגי ביתר שנהרגו על־ידי שהדליקו נרות לחרבן בית־המקדש, כמו שאמרו במדרש (איכה רבה ב, ד). ועל־ידי־זה המשיכו על עצמן גזרת החרבן יותר ויותר. כי 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' (תענית ל.). ולהפך, כל מי שאינו מתאבל על החרבן מכל שכן כששמח על צרה הזאת, עליו נאמר (יחזקאל לב, כז): "ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם" וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ל:). ועקר קלקול העוונות שהם עקר פגם חרבן בית־המקדש כנ"ל, הוא שעל־ידי־זה אין זוכין להארת הרצון בעת התחיה כשאינו זוכה לתשובה.

ועל־כן כשראו החכמים שאף־על־פי־כן חמל ה' על עמו ונתנו הרוגי ביתר לקבורה, ראו שעדין "חסדי ה'... לא תמנו" וכו' (איכה ג, כב), כי "לא כחטאינו עשה לנו" וכו' (תהלים קג, י). כי אף־על־פי־כן חמל עליהם בכח הצדיקים האמתיים שעסקו בתקונם, והתפללו עליהם עד שנתנו לקבורה. ועל־כן תקנו אז ברכת 'הטוב והמטיב' דיקא, כי 'הטוב והמטיב' היא הברכה של לעתיד שיברכו הכל בעת התחיה, שהוא בחינת הארת הרצון שהוא עקר הטוב האמתי והנצחי, בחינת 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' וכו'. ועל־כן תקנו ברכה זאת בברכת המזון דיקא, כי עקר הארת הרצון של לעתיד ממשיכין על עצמו בזה העולם בעת האכילה דיקא, שזהו בחינת מצות ברכת המזון כנ"ל. ועל־כן אז בעת שנתנו הרוגי ביתר לקבורה - הוסיפו בברכת המזון דיקא ברכת 'הטוב והמטיב', שמורה שעדין גם עתה אחר תקף החרבן, יש תקוה עדין לזכות לטוב הנצחי שהוא הארת הרצון, וזה רואין על־ידי שנתנו לקבורה, שאז עקר התחלת תקון זה לזכות להארת הרצון כנ"ל. כי אדרבא, דיקא עתה אחר החרבן הגדול הזה - צריכין להתגבר ביותר ויותר ברצון חזק ואמיץ מאד להשם יתברך ולתורתו הקדושה, כי עתה אין בית־המקדש ולא כהן ולא קרבן לכפר בעדינו. ואין אנו מחיין עצמנו רק במה שאנו מתגעגעים ומצפים ומחכים לבנין בית־המקדש, ואנו עוסקין באמירת הקרבנות בבחינת (הושע יד, ג): "ונשלמה פרים שפתינו", שכל זה הוא בחינת רצון - שאנו חושקים ורוצים ומצפים לעשות רצונו להביא קרבנות לבית־המקדש וכו'. ומחמת שעקר הארת הרצון נמשך בשעת האכילה, על־כן הוסיפו ברכה זאת של 'הטוב והמטיב' בברכת המזון דיקא וכנ"ל: