# עד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/74/

וזה בחינת בין המצרים, שאז מתאבלין על חרבן בית־המקדש שגרמו המרגלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כט.) על פסוק (במדבר יד, א): "ויבכו העם בלילה ההוא" - 'אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות'. וכמבאר כל זה בהתורה "כי מרחמם" הנ"ל, שזהו הצרה הגדולה מכל הצרות וכו', כמו שמבאר שם. ועל־כן צריכין להתאבל מאד על זה, והעקר לבכות על עוונותינו שגרמו החרבן והם מעכבים הגאלה. ועקר הצרה הגדולה מן הכל הוא ההסתלקות וההעלמה של הצדיקי אמת, שנסתלקו ונתעלמו בעוונותינו ואין מי יעמד בעדינו. כי כל חטא המרגלים וכל חטא העגל שגרמו חרבן בית־המקדש, וכן כל העשר נסיונות שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא במדבר, כלם היו על־ידי פגם המחלקת שחלקו על משה והתלוננו עליו ולא שמעו לדבריו, כמובן בכל פרשיות התורה המדברים מזה, כמו שכתוב שם בפסוק (שמות טו, כד): "וילנו העם על משה ועל אהרן" וכו' וכן הרבה. וזה גרם כל החרבנות. וכן עתה עקר אריכת הגלות הוא על־ידי המחלקת על צדיקי אמת והאמת נעדרת. ועל־כן צריכין לבכות ולצעק מאד על זה במר נפש. ועקר הפגם הוא בחינת מחלקת קרח הנ"ל, שהוא מה שעושין פרוד בין בחינת 'איה' ו'מלא', על־ידי הקשיות שהם למעלה מדעתם שאי אפשר להבינם וכנ"ל. והכל בא על־ידי גסות וגאות שכל אחד חפץ בכבוד, כי מי שמבטל כבודו נגד כבוד הצדיק האמת שהוא כבוד המקום - בודאי לא יפל לעולם, אף אם יעבר עליו מה, כי הצדיק יכול להאיר בו בכל מקום שהוא, כי 'מלא כל הארץ כבודו' וכו' כנ"ל. אבל אם חפץ בכבוד עצמו - אזי אינו יכול להתקרב להצדיק, בפרט עתה בדורות האלו, שנקדת האמת מבזה מאד ונשלך אמת ארצה וכו', וכל מי שחפץ להתקרב אל האמת מבזין אותו מאד, על־כן אי אפשר להתקרב כי אם על־ידי שיבטל כבודו וכנ"ל. אבל זה שחפץ בכבוד - אי אפשר לו להתקרב, אף גם נעשה חולק, שזהו בחינת מחלקת קרח וכו', שעל־ידי־זה עקר החרבן ואריכת הגלות וכנ"ל.

וזה שצועק ירמיהו (איכה ה, א): זכר ה' מה היה לנו - ואיתא בכתבי האר"י ז"ל (פרי עץ חיים תקון חצות פרק ג): שהצעקה הוא שמבחינת 'מה' נתהוה 'לנו' וכו', עין שם. הינו בחינה הנ"ל שהגבירו בחינת 'לנו' על בחינת 'מה'. כי האדם צריך להיות בבחינת 'מה', שיהיה נכלל בהרבי האמת שהוא בחינת משה שאמר (שמות טז, ז): "ונחנו 'מה' - שבטל כל ישותו ונכלל בבחינת 'מה'. ומשה, בחינת הצדיק האמת היה קדוש וטהור בקדשה נוראה מאד, ויגע מאד מאד בעבודת ה', ואף־על־פי־כן בטל את עצמו בתכלית הבטול, מכל שכן וכל שכן שאר אנשים, שכל אחד יודע פגמיו וחטאיו וכו', אם הוא רוצה לחוס על עצמו להתקרב לצדיקי אמת בחינת משה - צריך לידע שפלותו ופחיתותו האמתי על כל פנים, ולא ירצה כבוד על כל פנים, ויהיה נכלל בבחינת 'מה', ואז יוכל הצדיק להאיר בו גם כן, כי 'מלא כל הארץ כבודו', עד שיהיה נכלל בחינת 'מלא' ובחינת 'איה' יחד כי באמת כלא חד וכנ"ל. אבל החפץ בכבוד עצמו עושה פרוד, ואז נעשה מבחינת 'מה' בחינת 'לנו' שהוא בחינת דינים כמבאר בכתבים הנ"ל. וכל זה מחמת שכרוך אחר ישותו וחפץ בכבוד, שזהו בחינת 'לנו' - שאנו חוששים על כבוד שלנו, כאלו הכל מגיע לנו עד שחפצים שיהיה לנו גם כבוד.

וזהו (איכה שם): הביטה וראה את חרפתנו - חרפה היא הפך הכבוד, כי על־ידי שחפצים בכבוד - באים לחרפות ובושות גדולות, חס ושלום, כי 'כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו' (ערובין יג:), כי אינו יכול להתקרב להצדיקי אמת, ואז בא לידי חרפות ובושות שהם העוונות, רחמנא לצלן, כי אין מי שיצילנו ויאיר בו כי עדין ה' עמו כי 'מלא כל הארץ כבודו', מאחר שנתרחק מהצדיקי אמת על־ידי שחפץ בכבוד עצמו וכנ"ל. וזהו (איכה ה, ב): נחלתנו נהפכה לזרים וכו' - כי מבאר בהתורה הנ"ל שעקר הפרנסה והעשירות נמשך מכלליות העולמות הנ"ל, אבל זה שנתרחק וגרם פרוד כנ"ל, על־ידי־זה אינו יכול להמשיך השפע של הפרנסה והעשירות. ועל־כן 'נחלתנו נהפכה לזרים' וכו'. ועל־כן אנו מבקשים (תהלים קטו, א): "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד", כי אנו מבטלין עצמנו וישותנו בחינת 'לנו' שהוא ישותנו, רק אנו מבקשים 'לשמך תן כבוד' שכל הכבוד יהיה נחזר וישוב לשמו יתברך שהוא בחינת (מלכים־א יח, לט) "ה' הוא האלהים" שהוא שם מלא שעל־ידי־זה יתגלה כי 'מלא כל הארץ כבודו' וכו':