# עו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/76/

ועל־כן תקנו ברכת הזמון בשלשה דוקא, כי עקר הארת הרצון בשעת האכילה נמשך על־ידי כלליות העולמות הנ"ל, שהם שלש בחינות, שהם הארת דרי מעלה והארת דרי מטה וכללותם יחד וכנ"ל, שזהו בחינת שלש קדשות בחינת (ישעיה ו, ג): "קדוש קדוש קדוש" וכו', וכדמתרגם 'קדיש בשמי מרומא עלאה' וכו', בחינת קדשת הארת דרי מעלה. 'קדיש על ארעא' וכו', בחינת קדשת הארת דרי מטה. 'קדיש לעלם עלמיא', זה בחינת קדשת כללותם יחד, שזה עקר שלמות הקדשה, לכללם יחד זה בזה, שעל־ידי־זה דיקא מתפשט ומאיר ומתגלה קדשתו יתברך בכל העולמות לעולמי עד ולנצח נצחים. ואז דיקא אחר־כך אומרים 'ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו', כי בתחלה הצדיק מקשר כל העולמות יחד על־ידי שמקדש שמו יתברך למעלה ולמטה ומקשרם וכוללם יחד, שזהו בחינת שלש קדשות הנ"ל, ואז דיקא ממשיך הקדשה בהתגלות נפלא כל כך, עד שמודיע לכל הרחוקים מאד מאד, שהם בחינת תכלית הירודים והנמוכים של דרי מטה, מודיע להם דיקא כי 'מלא כל הארץ כבודו', שזהו עקר שלמות הארת דרי מטה - להודיע לכל הרחוקים את גדלתו יתברך, וכמובן היטב בכל התורה הנ"ל, שזהו עקר גדלת עבודתו של הצדיק הרחמן הזה כמבאר שם, עין שם. אבל בתחלה מקשר העולמות בשלש קדשות הנ"ל, עד שממשיך הקדשה יותר למטה למטה בבחינת 'ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו'.

ועל־כן כשיש שלשה מישראל שאכלו על שלחן אחד חיבים לזמן. כי הארת דרי מטה הנ"ל, שהוא בחינת 'מלא כל הארץ כבודו' - מתחיל משלשה ישראל לפחות שהם כנגד בחינת שלש קדשות הנ"ל. כי מבאר בהתורה הנ"ל, שכל אדם צריך לעסק בזה, להאיר זה הדעת הקדוש בחבריו שנעשים תלמידיו על־ידי־זה, דהינו שיזהר כל אדם לדבר עם חבריו ביראת שמים בכל יום, כפי מה שקבל מרבו האמתי - להאיר בו הדעת הקדוש הזה, להודיע כי 'ה' הוא האלהים' ו'מלא כל הארץ כבודו' וכו', וכמו שמבאר שם. ועל־כן בכל מקום שיש שלשה שעוסקין בזה - הם ממשיכין בחינת שלש קדשות הנ"ל, שזהו בחינת שלשה שאכלו יחד שחיבין לזמן.

כי אין כל בני אדם שוין, ועל־כן הגדול שבהם, הוא בבחינת הרב לגבי השנים שמאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל, והשנים מאירין זה בזה, ומקבלין דין מן דין, וכמבאר לעיל מזה. וזהו בחינת 'אין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך כי אם עם שני נעריו', כמו שכתוב (בראשית כב, ג): "ויקח את שני נעריו אתו" (רש"י שם), וכמו שמבאר מזה שם, כי כשמתקבצין שלשה ועוסקין בלמוד הדעת הקדוש הזה - נמשך שלש בחינות הנ"ל, שהם הארת דרי מעלה שהוא בחינת הראש שבהן, שהוא בבחינת הרב כנ"ל, שהשגתו בחינת מה, כי התחתון נכלל בעליון וכו'. והקטן שבהם הוא בבחינת הארת דרי מטה וכו'. והאמצעי הוא בבחינת המקשרם וכוללם יחד, כי האמצעי מקבל מהראש ומאיר להשלישי הנמוך מכלם. ועל־כן הוא בבחינת ההתקשרות והכלליות הנ"ל. ועל־כן הזכירו רבותינו ז"ל במשנה מעלת שלשה שעוסקין בתורה בפרט על השלחן, כמבאר במשנה אבות (ג, ג). וזהו בחינת 'שלשה שאכלו כאחד שחיבים לזמן', שאז חיבין ביותר להמשיך הארת הרצון ולומר בפה מלא שרוצים לברך וכנ"ל, כי המברך הוא בבחינת הרב שהוא הגדול שבהן, והשנים העונים הם בבחינת השנים הנ"ל שמקבלים ממנו ומאירין זה בזה, וכנ"ל: