# עז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/77/

וזה בחינת ש תקנו שעשרה שאוכלין יחד צריכין לזמן בשם שאומרים 'נברך אלהינו', ובפחות מעשרה אסור להזכיר השם בברכת הזמון (ברכות מט:). והדבר פלא לכאורה, מדוע החמירו כל כך בברכת הזמון דיקא שלא להזכיר את השם כי אם בעשרה, כי הלא כל אחד מישראל מזכיר את השם בברכות כמה פעמים בכל יום, ורבם בהברכות שמברך ביחיד. ולמה בברכת הזמון דיקא החמירו שלא לזמן בשם כי אם בעשרה, וכללוהו בתוך כל הדברים שבקדשה שאין אומרים אותם בפחות מעשרה? וגם הוא גופא צריכין להבין ולשום לב, מהו החלוק בין הדברים שבקדשה שצריכין עשרה דיקא, לבין שאר ברכות וההודאות שאומר כל אחד מישראל ביחיד כמה וכמה פעמים? הלא כל הברכות הם קדש ומזכירין שמו הקדוש והנורא ביחיד ברב הברכות!

אך עקר ענין דברים שבקדשה שאין אומרים אותם בפחות מעשרה - הוא ענין התורה הנ"ל, שמבאר שם, שעקר התגלות קדשתו יתברך הוא על־ידי כלליות העולמות יחד וכנ"ל, שעקרו הוא על־ידי שמגלין קדשתו למטה דיקא בזה העולם הגשמי. כי יש להשם יתברך מלאכים ושרפים וכו', ואף־על־פי־כן, עקר שעשועיו יתברך כשעולה הקדשה מזה העולם השפל דיקא וכו'. ומבאר שם [ובמקום אחר השיך לזה הנ"ל (סימן סח תנינא)], שהעקר הוא כשנכללין העולמות יחד, שזה בחינת כלליות השגת בחינת 'איה' ובחינת 'מלא' שצריכין לכללם יחד, כי באמת כלא חד וכנ"ל. ובאמת זה הדבר נעשה על־ידי כל אחד מישראל כפי עבודתו, על־ידי כל ברכה ותהלה, ועל־ידי כל תורה ומצוה שעושה, שכפי עבודתו בזה העולם - כן ממשיך אלהותו למטה ומקשר את עצמו למעלה ומגלה אלהותו בעולם. אבל אינו דומה יחיד המברך ומקדש שמו, לרבים. כי התגלות הקדשה בפרסום גדול עד שנוכל לעורר כל הדרי מעלה ודרי מטה לקדש שמו יתברך יחד - זה אי אפשר כי אם בעשרה, שזהו בחינת 'כל דבר שבקדשה - אין אומרים אותו בפחות מעשרה'; ודברים שבקדשה הם כגון קדשה - שעקר גדלת מעלתה הוא מה שאז אומרים בפרוש וקוראים לכל דרי מעלה שיקדשו שמו יתברך עמנו הדרי מטה יחד, כמו שאומרים: נקדישך ונעריצך כנעם שיח סוד שרפי קדש וכו'. וכן בקדשת כתר שכוללים ביותר שניהם יחד דרי מעלה ודרי מטה, ואומרים: כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כלם קדשה לך ישלשו וכו', ואז צריכים עשרה דיקא, כי אי אפשר לפרסם קדשתו ברבים לכל דרי מעלה ומטה ולכללם יחד כי אם כשיש עשרה מישראל יחד, כי עקר הכלליות הוא לכלל בחינת השגת 'איה' ו'מלא' יחד וכנ"ל, שהם בחינת תכלית נוראות הקדשה העליונה דסתים וגניז שהוא בחינת 'איה' בחינת 'מה' בחינת כתר וכו' עם תכלית קדשה האחרונה, שהוא בחינת מלכות, בחינת 'מלא כל הארץ כבודו'.

וזה ידוע, שמבחינת 'איה' עד בחינת 'מלא' הם בחינת עשר תקונים שהם עשר ספירין שהם מכתר עד מלכות (שער הכונות חזרת העמידה דרוש ב). ועל־כן באר לנו אדמו"ר ז"ל, שבהתורה הזאת כלולים כל העשר ספירות, כמבאר בהשיחה שבסוף התורה הנ"ל. ודיקא על־ידי אלו העשר תקונין יכולין לקשר ולכלל העולמות יחד. ועל־כן צריכין עשרה מישראל לזה, ואין אומרים דבר שבקדשה כזה, שהוא לקרא ולעורר את כל דרי מעלה שיקדשו שמו יתברך עם כל דרי מטה יחד כי אם בעשרה, שהם כלולים מכל העשר תקונין הנ"ל, ואז דיקא יכולים לכלל כל העולמות יחד בשלמות שזה העקר וכנ"ל. וגם 'ברכו' שאומרים דיקא בעשרה הוא גם כן בבחינה הנ"ל, כי אף־על־פי שאנו אומרים כל ברכת השחר וברכת קריאת שמע ביחיד, אבל כשרוצים לעורר ולפרסם שמו יתברך ולומר לרבים שיברכו שם ה' המברך צריכים עשרה דיקא, כי זה נקרא דבר שבקדשה שאין אומרים בפחות מעשרה, כי לעורר ולהקיץ רבים שיברכו שמו שבהם כלולים דרי מעלה ודרי מטה, לזה צריכים עשרה דיקא, כדי שיוכלו לכלל 'איה' ו'מלא' יחד וכנ"ל:

וזה בחינת ברכת הזמון בשם שאין מזכירין השם בברכת הזמון בפחות מעשרה, כי ברכת הזמון הוא רק בחינת הארת הרצון בעצמו, שעדין אין אומרים הברכה בעצמה, רק שאומרים שרוצים לברך וכנ"ל, שזהו בחינת הארת הרצון שיקר מאד, שמתגלה בעת האכילה דיקא על־ידי כלליות העולמות וכנ"ל. ועל־כן להזכיר את השם בברכת הזמון שהוא הארת הרצון - לזה צריכין עשרה שאכלו יחד דיקא, שאז דיקא מתגלה הרצון בשלמות יותר, על־ידי כלליות העולמות שנכללין בעשרה דיקא וכנ"ל. כי בכל הברכות כשמזכירין את השם - אינו חדוש כל כך, כמו להזכיר את השם בברכת הזמון שהוא בחינת הארת הרצון, כי באמת בחינת הרצון הוא למעלה מכל השמות וכל השמות נמשכין משם, רק כשזוכין לרצון חזק במעלה נפלאה מאד, אזי זוכין שימשך קדשת שמו מהבחינה הגבה יותר ויותר, ששם זה הרצון שהוא בחינת 'מה חמית', בחינת 'איה', הוא שם בבחינת התגלות בחינת 'מלא' וכו'. כי מה שהוא בתכלית ההעלם בזה העולם, עד שאין לנו בו שום תפיסה במח כי אם בחינת רצון לבד, הוא בהעולם הגבה יותר - בבחינת התגלות בחינת 'מלא', וכן מעולם לעולם ומדרגה לדרגה עד אין סוף. וכידוע ומובן כל זה למשכילים ובפרט על־פי דבריו הקדושים ז"ל המדברים מזה במקום אחר, עין שם.

ועל־כן בברכת המזון כשאוכלים עשרה יחד - אז דיקא מאיר הרצון ביותר, עד שצריכין לזמן בשם להזכיר בברכת הזמון שהוא רק בחינת רצון כנ"ל, להזכיר גם שם את השם אלהינו, שהוא בחינת התגלות מלכותו בחינת "ואלהים מלכי מקדם" (תהלים עד, יב), שהוא בחינת השגת 'מלא', שממשיכין מעולם שלמעלה ממנו, על־ידי הרצון התקיף המתגלה ומאיר על־ידי עשרה שאכלו על שלחן אחד, שאז על־ידי האכילה דיקא מאיר הרצון כנ"ל. ומאחר שאכלו עשרה יחד - יכולין להמשיך הארת הרצון כל כך, עד שימשיכו בחינת התגלות מלכותו שהוא בחינת שם 'אלהים' מהעולם שלמעלה לתוך הרצון, שזה עקר שלמות הרצון, עד שיזכה להוציא מההעלם אל הגלוי, וזה עקר כלליות העולמות, וזה אי אפשר כי אם בעשרה, כי זהו בעצמו הוא בחינת דבר שבקדשה שאינו נאמר בפחות מעשרה, כי הוא בחינת פרסום הקדשה מאד לקשר ולכלל דרי מעלה ודרי מטה יחד, עד שימשיכו על־ידי הרצון, שהוא למעלה מכל השמות שבזה העולם - להמשיך לתוכו הזכרת השם מהבחינה והעולם שלמעלה ממנו וכו' וכנ"ל. והבן מאד מאד, כי צריכין לדבר הרבה בזה לבאר היטב ענין זה: