# פג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/83/

וזה שהשוו רבותינו ז"ל (תענית כו:): 'יום חמשה עשר באב ויום הכפורים'. ואמרו ש'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים', כי בחמשה עשר באב מתחיל ההמתקה והתקון של חטא המרגלים, שגרמו בכיה לדורות בליל תשעה באב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם כט.) וכנ"ל. כי בחמשה עשר באב כלו מתי מדבר, שהיו מתים בכל ליל תשעה באב מחטא המרגלים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שם ל:). וזהו בעצמו בחינת יום הכפורים, שאז מבקשים 'סלח נא' על חטא המרגלים שגרם חרבן בית־המקדש בתשעה באב, שבו תלויים כל העוונות. נמצא, שחמשה עשר באב ויום הכפורים הם בחינה אחת, כי שניהם בחינת תקון חטא המרגלים ודור המדבר שגרמו חרבן בית־המקדש, וכנ"ל.

וזהו שסים שם במשנה (תענית כו:): "ביום חתנתו" – 'זה מתן תורה'. "וביום שמחת לבו" – 'זה בנין בית־המקדש' וכו'. כי עקר צרת החרבן בית־המקדש הוא, מה שעל־ידי־זה אין יכולין לקשר העולמות ולכללם יחד כנ"ל, שזהו פגם כל העוונות, רחמנא לצלן, שגורמין פרוד, חס ושלום וכנ"ל. ועל־כן התורה שהיא בחינת 'וביום חתנתו' ובנין בית־המקדש הם התקון לזה, כי על־ידי התורה מתקשרין כל העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון, כי זה עקר כלל התורה, שאנו זוכין על־ידי כל מצוה ומצוה שאנו עושין בגשמיות בזה העולם להתקשר למעלה, ולהמשיך שכינת עזו למטה שזהו בחינת היחודים הנעשים על־ידי כל מצוה ומצוה. וזהו בחינת בנין בית־המקדש ששם עקר מקום התורה, "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב, ג), כי שם בבית־המקדש עקר כלליות העולמות וכנ"ל. וכל תקון זה נמשך בחמשה עשר באב ויום הכפורים שבו מתחיל להתתקן חטא המרגלים שגרמו החרבן, ועל־כן אז מתחיל בחינת חנכת הבית־המקדש שהוא התקון כנ"ל.

וזהו גם כן מה שאמרו רבותינו ז"ל (תענית לא.) שבחמשה עשר באב נתנו הרוגי ביתר לקבורה, שעל זה תקנו ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון, וזה היה בחמשה עשר באב דיקא, שבו פסקו מתי מדבר שגרמו חרבן בית־המקדש, שעל־ידי־זה לא נכללו העולמות, ואין יכולין להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה וכנ"ל. ועל־כן סבב השם יתברך שבחמשה עשר באב, שהוא בחינת תקון מתי מדבר כנ"ל, ועל־כן אז דיקא נתנו הרוגי ביתר לקבורה, ותקנו על זה ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון, שהוא בחינת המשכת הארת הרצון בשעת האכילה וכנ"ל (באות עב). כי הארת הרצון נמשך על־ידי כלליות העולמות שנמשך על־ידי בחינת חנכת הבית, שמתחיל להתמשך בחמשה עשר באב, שהוא בחינת יום הכפורים, שהוא תקון המרגלים ומתי מדבר שגרמו חרבן בית־המקדש. ועל־כן בחמשה עשר באב שבו פסקו מתי מדבר, מתחיל התנוצצות בחינת חנכת הבית־המקדש, שעל־ידי־זה נמשך הארת הרצון כנ"ל, שזהו בחינת ברכת 'הטוב והמטיב' שתקנו על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. ועל־כן נתנו לקבורה ביום חמשה עשר באב דיקא, כי הכל בחינה אחת וכנ"ל.

ועין לעיל היטב (באות עב) הנ"ל ענין ברכת 'הטוב והמטיב' שנתתקן בברכת המזון דיקא על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. ותבין היטב נפלאות ה', שבשביל זה דיקא נתנו לקבורה בחמשה עשר באב דיקא, כי אז מתחיל תקון חטא המרגלים, שעל־ידי־זה זוכין לחנכת הבית, שעל־ידי־זה זוכין להארת הרצון וכו' כנ"ל, והבן היטב: