# פח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/88/

וזה בחינת (חלין קו.): 'אין מזמנין על הפרות', כי אין קבע לפרות, רק ללחם העשוי מחמשה מינין, שרק הוא משביע ומזין, כי כבר מבאר בהלכות ברכת המזון (באות עה): שעקר ברכת הזמון הוא בחינת התגלות הרצון שמתגלה בעת האכילה דיקא, על־ידי כלליות בן ותלמיד, שהוא כלליות העולמות, שזוכה כל אחד על־ידי הדעת הקדוש של הצדיק הרועה האמתי שעוסק לקבץ את נדחי ישראל שהם הרחוקים מאד מהשם יתברך להשיבם אל הקדשה וכו', אשר על־כן עקר ברכת הזמון שהוא התגלות הרצון ביותר, הוא כשיש איזה קבוץ מישראל לפחות שלשה. והעקר כשמתקבצים עשרה על שלחן אחד שאז מזמנין בשם וכו', עין שם היטב. ועל־כן אין ברכת הזמון כי אם על הלחם לבד, אבל אין מזמנין על הפרות, כי אין קבע לפרות, כי זה ידוע ומבאר כבר, שטעם כל המאכלים וכחם להחיות את האדם נמשך רק מהדעת והחכמה שמשם כל החיות, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה". וכפי חלקי ניצוצי הדעת שהמשיך השם יתברך בכל מאכל ומאכל - כן יש בו כח להחיות ולקים את האדם, שעל־ידי־זה מתקשרות נפשו בגופו, שזה עקר החיות, שזהו בחינת כלליות העולמות וכו' כנ"ל. ועל־כן עקר הוא הלחם, שרק הוא משביע ומזין את האדם, כי בהלחם מלבש עקר כלליות הדעת שהוא בחינת הרמזים הנ"ל. ועל־כן בהלחם אף־על־פי שאין מרגישין בו כל כך טעם מתיקות כמו בשאר פרות ומאכלים, אף־על־פי־כן הוא עולה על כל המאכלים והוא עקר כלם, כי כל בחינת מתיקות הדעת המלבש בכל הפרות והמאכלים כלם כלולים בהלחם, שבו נעלמים הרמזים הנ"ל שהוא כלליות הדעת, ועל־כן באמת בהלחם נעלמין כל הטעמים שבעולם, וכנ"ל.

ועל־כן אין ברכת הזמון - שהוא התגלות הארת הרצון ביותר - כי אם על הלחם, כי עקר הארת הרצון מתגלה ביותר על־ידי הקבוץ של ישראל, שעל־ידי־זה עקר כלליות העולמות וכו'. וכמבאר לעיל (אות עז), שזהו בחינת 'אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה'. וכל מה שמתקבצין קבוץ של ישראל עם קדוש ביותר ועוסקין לגדל ולקדש ולברך את שמו יתברך, נכללין העולמות יותר ויותר, וכמו כן מתגלה ומאיר הארת הרצון יותר ויותר.

ועקר הקבוץ האמתי הוא על־ידי הרועה ישראל, שבו כלולים כל הצדיקים האמתיים שבכל דור, שהוא עוסק לקבץ את ישראל "כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ" וכו' (ישעיה מ, יא) וכנ"ל. כי הוא עוסק בישובו של עולם שהוא להאיר הדעת בישראל, שזהו בחינת משה רבנו שהיה רחמן אמתי, והוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור וכו' כמו שמבאר בתחלת התורה שאנו עוסקין בה שהיא "כי מרחמם ינהגם", עין שם. ועקר הקבוץ הוא על־ידי הרמזים שבדעת, שעל־ידי־זה עקר הארת הדעת והשכל האמתי בלב כל אחד ואחד מגדול ועד קטן בכל מקום ודרגא שהוא, שיתחזק איך שהוא לשוב מכל המקומות רעים שרוצים לדחותו לשם, חס ושלום, ולהפרידו מהקבוץ הקדוש חס ושלום, לבל ישמע לשום דחיה שבעולם, רק יחזק ידו בהשם יתברך ויעמד על רגליו בכל עז, ויאחז עצמו בכל כחו בהקבוץ הקדוש של ישראל, שעל־ידי־זה לא ימט לעולם, כי "הן אל כביר לא ימאס" (איוב לו, ה).

וכל זה אי אפשר לבאר בפה כי אם על־ידי בחינת הרמזים הנ"ל, שהם בחינת (משלי א, כד): "נטיתי ידי" וכו' וכנ"ל, כי עקר הקבוץ וקיומם הוא על־ידי הרמזים שהם בחינת ידים, כמו שכתוב (ישעיה מט, כב): "הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי" וכו'. שלעתיד שאז יאיר הדעת האמתי גם בכל הגוים והעמים, ויתקבצו כלם אל הקבוץ של ישראל, כמו שכתוב (צפניה ג, ט): "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'" וכו'. וכמו שכתוב (ירמיה לא, לג): "כי כולם ידעו אותי" וכו'. וכל זה יאיר בהם על־ידי בחינת הרמזים שבדעת שהם בחינת ידים, בחינת 'הנה אשא אל הגוים ידי' וכו'.

וזה בחינת (שמות יז, יא): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". ודרשו רבותינו ז"ל (ראש השנה כט.) שבזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה על־ידי הרמת ידים, על־ידי־זה 'וגבר ישראל' נגד עמלק, כי עקר ההתגברות נגד קלפת עמלק, שהוא כלל הסטרא אחרא, כלל כל ההסתות והפתויים והדחיות של היצר הרע וחילותיו, הוא על־ידי הרמזים שהם בחינת הרמת ידי משה, שהוא הצדיק האמת הרועה האמתי העוסק תמיד לקבץ נדחי ישראל על־ידי־זה וכנ"ל. כי בודאי אי אפשר לדבר עם אלפים ורבבות נפשות, באפן שישמע ויבין כל אחד עמקות חכמתו לעמקה איך להתחזק וכו', כי אם על־ידי בחינת ידים שהם בחינת רמזים שמרמז להם ומקבצם על־ידי־זה.

וכן אחר־כך, בכל מה שעובר על כל אחד ואחד בפרטיות כל ימי חייו, צריך לשום לבו היטב להרמזים שיתחזק לשאר קבוע בתוך הקבוץ ולא יפרד עצמו מהם איך שיהיה, שלא יהיה, חס ושלום, מאותן שנאמר עליהם (קהלת א, טו): "מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות", ודרשו רבותינו ז"ל (ברכות כו.): 'זה שנמנו חבריו לדבר מצוה' וכו'. מכל שכן וכל שכן שלא יחלק עליהם, חס ושלום, שזהו בחינת (משלי יח, יט): "אח נפשע מקרית עז" וכו'. "ודל מרעהו יפרד" וכו' (שם יט, ד), שעל־ידי־זה נופל, חס ושלום, לעלמא דפרודא, שזה עקר כלל כל הפגמים, כידוע. אבל כל זמן שהוא בתוך הכלל שמקבץ הרועה האמתי - יש לו תקוה לעולם: