# צא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/91/

אבל גם בהלמודים הקדושים של חכמת התורה הקדושה, יש כמה חלוקים, כי יש שלמודו בגסות כזה ובמח פגום ומקלקל כזה, והוא רחוק מצדיקים אמתיים מאד, אדרבא, הוא חולק ומתנגד עליהם הרבה, עד שנאמר על למודו "לא זכה - נעשית לו סם מות", כמו שדרשו חכמינו ז"ל (יומא עב:) על פסוק (דברים יא, יח): "ושמתם" - 'זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מות'. ומלמודים כאלו נופלים הרבה בבאר שחת ללמד חכמות חיצוניות, כאשר מצוי בעוונותינו הרבים הרבה לומדי תורה שעסקו בלמודי חכמות חיצוניות, שנתעו כמו שנתעו, רחמנא לצלן. כמבאר הצעקות הגדולות והמרות על זה בכמה וכמה ספרים קדושים.

אך אפלו העוסקים בחכמות התורה ובפלפולא לשם שמים, כי 'חדי קדשא בריך הוא בפלפולא', אף־על־פי־כן אין זה עקר התכלית, כי העקר הוא 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' (יומא כו.), כמו שמצינו בהקדמונים שנתרחקו מהפלפול של הבל, רק ירדו לעמק ההלכה 'לאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא'. אבל אפלו העוסקים בזה באמת לשם שמים שבודאי אשרי להם אשרי חלקם, אבל עדין אין זה תכלית השלמות, כי עקר התכלית בשלמות הוא הלמוד הקדוש שמביא לידי מעשים טובים ומדות ישרות ולשוב מעברות, להציל את ישראל מהעוונות שזה עקר הרחמנות על ישראל כנ"ל, כי 'לא המדרש הוא העקר אלא המעשה' (אבות א, יז). וכמו שאנו מבקשים בכל יום (בברכת אהבת עולם): 'ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים' וכו'. כי העקר הוא הלמוד הקדוש שמכניס קיום התורה בישראל. והעקר שתתקים התורה והמצוות אצל כל אחד ואחד כל ימי חייו בכל מה שיעבר עליו.

וזה עקר לחמה של תורה, בחינת (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי". ומשם נמשך כח הלחם שהוא עקר השביעה והסעדה, כי אין הסעדה נקראת אלא על שם הלחם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר בלק קפט:). כי כח הלחם נמשך מדעת הקדוש הזה, שכלולים בו כל הרמזים, שעל־ידי־זה עקר קיום הדעת בלב כל אחד, שעל־ידי־זה עקר קיום הקבוץ כנ"ל, שמשם כל הטעמים שבעולם שכלולים בלחם כנ"ל. ועל־כן עקר ברכת הזמון שהוא עקר הארת הרצון בשלמות יותר, הוא רק על הלחם שהוא עקר הקביעות סעדה, כי יש בו כח להחיות את האדם ולקימו כל ימי חייו, אבל אכילת הפרות ושאר מאכלים אף־על־פי שיש בהם טעמים ערבים ומתוקים מאד, שנמשכין מהדעת שמשם כל הטעמים שבעולם כנ"ל, אבל כל טעמם ומתיקותם נמשך מהדעת של התורה שמחיה את האדם רק לפי שעה, כנראה בחוש, שאכילת פרות ושארי המאכלים אינם משביעים את האדם רק מחיין ומשיבין את הנפש לפי שעה. וזהו בחינת הלמודים של התורה שמחיין את העולם באמת, אבל הוא רק לפי שעה, ואף־על־פי שגם זה טוב מאד ויש שיכולים לחיות בזה כמה זמנים, אבל אין זה קיום כל בני אדם לנצח, כי עקר הקיום לנצח הוא על־ידי התורה הקדושה שמאירה בעולם קיום התורה לדורות עולם, כמו משה רבנו עליו השלום שנאמר בו (שמות יט, ט): "וגם בך יאמינו לעולם".

ועל־כן אין מזמנין על הפרות, כי אין קבע לפרות. כי עקר קביעות הקבוץ על השלחן אשר לפני ה', שזהו ברכת הזמון, בחינת הארת הרצון שנמשך מהרמזים וכו', הוא על־ידי בחינת אכילת לחם שהיא בחינת נהמא דאוריתא, שהוא בחינת הלמוד המביא לידי מעשה המכניס קיום התורה לנצח כנ"ל. אבל אכילת פרות אין בהם קביעות, כי אין מחיין רק לפי שעה, כי נמשכין מהלמוד הנ"ל שאינם מחיין ומקימין את העולם כי אם לפי שעה אבל לא לדורות. ועל־כן אין מזמנין עליהם לבד.

ועל־כן כל אכילת הפרות ושארי המאכלים הוא רק עם הלחם שהוא עקר הסעדה, כי כשמצטרפין עם הלחם אזי דיקא יש להם כח גדול להשביע ולהחיות את האדם, כנראה בחוש, הינו שכל הלמודים הנ"ל של התורה, שהם בבחינת פרות - כל תקונם בשלמות הוא כשמצטרפים עם בחינת נהמא דאוריתא, דהינו כשמתקרבים להצדיק האמת ולתורתו הקדושה, שהיא בחינת 'לחמה של תורה', שכלולים ונעלמים בה כל המטעמים של תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה יט:) על משה רבנו, עליו השלום, וכמה צדיקים, שהיו יודעים כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והכל כלול בתורתם הקדושה. והעקר, שתורתם מביאה לידי קיום התורה לנצח, ואז הוא עקר תקון כל הפרות והמאכלים ואז הם מטעימים את הלחם ומחיין ומשביעין את האדם הינו כנ"ל. והבן היטב לדמות המשל לנמשל, כי באמת המשל והנמשל הכל אחד, כי חיות הלחם והפרות והמאכלים הכל מהתורה, ועל־כן כפי שרשם בתורה כן יש בהם כח להחיות את האדם ולקימו, וכמו כן תקנו רבותינו ז"ל לברך ולזמן עליהם, וכנ"ל: