# צג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/93/

וזה בחינת מנהג ישראל שאוכלין בראש השנה לחם עם דבש, כי טובלין פרוסת המוציא בדבש, כי עקר האכילה של האדם צריך שתהיה רק לחם עם מלח, כי 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל' (אבות ו, ד). כי באמת בהלחם ומלח כלולים כל הטעמים וכל המתיקות של כל הפרות, וכל המאכלים שבעולם. וכמבאר לעיל מזה (אות סב). כי הלחם שרשו וחיותו מבחינת הרמזים של הדעת, שהיא עקר וכלל כל טוב טעם הדעת שמשם טעמי כל הפרות וכו' וכנ"ל.

כי באמת צריך האדם למעט בתאות הטבע, וכמו שכתב בחרוזים שלו ז"ל (בהקדמת לקוטי מוהר"ן): 'נאכל לבד לקיום גופנו ונמעט תאוות טבענו'. וכמו שכתוב במשנה (אבות ו, ו): 'בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם, במעוט תענוג'. כי הצדיקים הגמורים משברים תאות אכילה לגמרי, ובפרט גדולי מבחרי הצדיקים ששברו תאות אכילה בתכלית, עד שזכו שלא נהנו מאכילתם אפלו כחוט השערה, רק זכו לבחינת (משלי יג, כה) "צדיק אכל לשבע נפשו" בחינת (ישעיה נח, יא) "והשביע בצחצחות נפשך" וכו', אשרי להם! וכמובן בהתורה "תקעו ב" (בלקוטי תנינא סימן ה).

ועל־כן באמת זכו לחיות חיים טובים על־ידי אכילתם לחם ומים, כמו שכתוב בספורי מעשיות (מעשה יג) בהמעשה של היום שני בענין החרש שהיה חי חיים טובים על־ידי שהיה אוכל לחם ומים וכו'. אבל גם שארי הכשרים הרוצים לילך בדרך התורה - צריכים על כל פנים להרגיל עצמם ללכת בעקבותם. ועל כל פנים צריכים למעט באכילת הפרות ושאר מאכלים, ועקר מאכלו יהיה פת במלח שהיא דרכה של תורה, כי באמת יכולין להרגיש בהלחם טעם כל המאכלים שכלולים בו. וכמו שגם באנשים הגסים - יש שמתענגים מאכילת לחם ומים יותר מהשרים שאוכלים מעדני מלכים, והם באמת בעלי כח ובעלי קומה יותר מהשרים, מכל שכן בקדשת ישראל והתורה שיכולין להרגיל עצמו להחיות את עצמו בלחם ומים עד שירגיש בו כל הטעמים. וכמו שמובן בהמעשה של החכם והתם (ספורי מעשיות מעשה ט), שעל כל מאכל שרצה לאכל צוה להביא לו חתיכת לחם ושבח מאד המאכל ההוא כאלו אוכלו ממש, כי באמת כן הדבר שבהלחם נעלמים בו טעמי כל המאכלים. ואם ירצה - יוכל להרגיש בו כל הטעמים של כל הפרות וכנ"ל. וכן מובא בזהר הקדוש (זהר שמות קנג:) ששביעת האדם תלוי ברצונו כמו שאיתא שם: 'ורעותא דשבעא שויה עלוהי' וכו' [והרצון של השבע שם עליו]. וכן הוא לענין טעמי המאכלים שתלוי ברצונו, שאם ירצה להסתפק בלחם יוכל להרגיש בו כל הטעמים שירצה.

וזה בחינת (תנחומא בשלח כ): 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן'. כי המן היה בו כל הטעמים שרצה האדם, אבל כפי המובן בהתורה הוא, שגם אז היה להם בחירה ברצונם על זה, כי הרשעים שבזו את המן - לא היו רוצים להרגיש בו כל הטעמים, על־כן בזו אותו ואמרו (במדבר כא, ה): "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", וכן הרבה. ועל־כן באמת נאמר (דברים ח, ג): "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת" וכו'. "המאכילך מן במדבר וכו' למען ענותך ולמען נסותך" וכו' (שם טז). וכן כתיב (שמות טז, ד): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" וכו'. וכן עוד בכמה פסוקים נאמר שאכילת המן היתה נסיון, הינו כנ"ל. והוא ענין שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עד:) על זה: 'אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל' וכו', הינו שהחולקים על המן רצו שיראו דיקא בעיניהם כל המאכלים מוכנים ומסדרים לפניהם ולאכלם, ולא רצו לאכל המן ברצון טוב ולהרגיש בו כל הטעמים. ומאחר שלא רצו להרגיש - בודאי לא הרגישו, על־כן בזו אותו וחטאו בזה הרבה, שזהו החטא של המתאוננים המבקשים תואנה לפרש מן המקום, שעל־ידי־זה מתו הרבה וקראו למקום ההוא קברות התאוה - "כי שם קברו את העם המתאוים" וכו' (במדבר יא, לד). אבל גם עתה נעשה בזה הרבה אצל כל אדם הרוצה לילך בדרכה של תורה וכנ"ל. ועל־כן בשעת ברכת המוציא צריכים לטבל פרוסת המוציא במלח דיקא, כי זה עקר האכילה והשביעה ושם כל הטעמים וכו' כנ"ל: