# צה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/95/

כי עקר חטא אדם הראשון היה בענין זה, שנמשך אחר ערבות והמתיקות של עץ הדעת, שהוא תאות הגוף, שהוא בעצמו בחינת חכמות חיצוניות של זה העולם שיש בהם מתיקות השכל. אבל הוא שלא להועיל אל התכלית הנצחי, אדרבא, מזיק הרבה וכנ"ל. וכמפרש בתורה, כמו שכתוב (בראשית ג, ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל", הינו כנ"ל. כי טעם השכל וטעם האכילה הם בחינה אחת, כי שרש טעם של המאכל נמשך מהדעת כנ"ל. על־כן כפי האכילה כן נמשך הדעת [וכמו שמבאר בהתורה 'ויהי הם מריקים שקיהם' בסימן יז, עין שם, ובמקום אחר (לקוטי מוהר"ן קמא נח)], והשם יתברך הזהיר את האדם שלא לאכל מעץ הדעת "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב, יז). כי זה המאכל אינו מביא חיים הנמשכין מחכמה אמתית שהוא בחינת "החכמה תחיה" (קהלת ז, יב), רק הוא נמשך משכליות חיצונים שנראים מתוקים בתחלתם ואחריתם דרכי מות. שזהו בחינת 'כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל'. כי הם בחינה אחת, כי טעם מאכל של העץ וטעם השכל הנמשך משם הכל אחד וכלם הם רק תאות עולם הזה.

והנחש שהיה ערום מכל, ופקח להרע מאד, הסיתם על זה, כמו שכתוב (בראשית ג, ה): "כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים" וכו'. שזהו בחינת המעשה הרע הנעשה תחת השמש עתה בדורות האלו, שמתפשטים בחכמות חיצוניות, שנמשכין מזהמת הנחש שהחכמים שלהם משקעים בכל התאוות שבעולם, ומפתים ומסיתים ומדיחים להיות כרוך אחר מתיקות השכל של אלו החכמות, שהם בחינת מתיקות המאכלים המזיקים המביאים מיתה לעולם וכנ"ל, שעל זה נאמר (משלי ה, ג): "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה" וכו'. שזה נאמר על חכמות חיצוניות, כמו שפרשו רבותינו ז"ל שם (רש"י שם), שזהו בחינת 'כי טוב למאכל ונחמד להשכיל', כי הכל אחד, כי כל חכמתם נמשך מתאוות, כי כמו שיש להם תאוה לאכילה ושארי תאוות - כן יש להם תאוות רעות לחכמתם הרעה. וזה שאמר להם הנחש 'והייתם כאלהים', זהו ממש מה שמבאר בספריהם, שעל־ידי חכמות שלהם יכולים לבא אל התכלית שלהם, שהוא לבא אל תכלית חכמות שלהם וכו', שהוא אצלם שנכלל נפשם באלהים שהוא השכל הפועל כמובן בספריהם, וכמו שצועקין מרה על זה כמה ספרים קדושים כמו בספר עבודת הקדש וכו' ובשל"ה הקדוש וכו'. וכמו שמבאר מזה בלקוטי תנינא (סימן יט), אבל אנו מזהרים על כל זה.

ועל־כן אנו מזהרין שיהיה כל אכילתנו על־פי התורה, כמו שכתוב (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי" וכמו שפרש רש"י שם: 'כל מאכלי על פיך'. כי אנו צריכין לאכל כל המאכלים בקדשה על־פי התורה ולברך על כל דבר תחלה וסוף, כדי שנזכה על־ידי האכילה לקבל חיות שהוא שכל דקדשה, שעקר השכל הוא חכמות התורה הקדושה שעקרה הוא הלמוד המביא לידי מעשה לידי קיום התורה לנצח וכנ"ל. ועל־כן עקר האכילה צריך להיות לחם ומלח כנ"ל, כי שרשם נמשכים מלמוד הקדוש הזה, ובו כלולים כל הלמודים שבעולם שהם בחינת כל טעמי הפרות והמאכלים שבעולם, וכנ"ל.

אבל עכשו בראש השנה צריכין לזכות לתשובה - להפך הכל לטובה בכח הצדיקי אמת שפרשו עצמן מכל תאוות עולם הזה לגמרי. ועל־כן אוכלין לחם עם דבש בברכת המוציא, להורות, שאנו מצפין לזכות לשנה טובה ומתוקה, שהוא לזכות לתשובה ומעשים טובים שהוא עקר הטוב, שנזכה שיהיה נכלל הדבש בהלחם שנזכה להרגיש כל מתיקות הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש, להרגיש כלם בתוך אכילת לחם, שזהו בחינת אכילת המן, שזהו בחינת שופר, שהוא בחינת קבלת התורה שמזכירין בראש השנה בחינת 'אתה נגלית' וכו'. כי 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן' וכו' כנ"ל.

ועל־כן מבאר בכונות האר"י ז"ל (דרושי ראש השנה דרוש ז) שדבש מרמז בש"ו של שופר שעולה 'דבש'. ועם היד האוחזת בשופר הוא ש"ך וכו'. ועל־ידי־זה המתקת הדינים. ועל־פי דרכנו מרמז בזה ענין הנ"ל, שעקר התקון על־ידי הרמזים של הדעת וכנ"ל, ששם כלולים כל הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש. וזה בחינת היד האוחזת בשופר שהוא בחינת רמזים, בחינת (משלי א, כד) "נטיתי ידי" כנ"ל. והיא מתקנת את הדבש, כי עקר תקון כל המתיקות המדמה של זה העולם הוא על־ידי הרמזים כנ"ל, שעל־ידי־זה מבינים להרגיל עצמו לפרש ממנו ולהסתפק במעוט, בבחינת (שם כה, טז): "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו" וכו' עד שיזכה שיכללו כל הטעמים בהלחם, וכמו כן יהיו נכללים כל הטעמים של כל מיני שכל בשכל האמתי שהוא השכל של קיום התורה שיהיה כל חכמתו ושכלו רק להבין עצות שיביאו לידי קיום התורה לנצח, שזהו בחינת (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם". וכתיב (איוב כח, כח): "הן יראת ה' היא חכמה" וכו'. וכל זה הוא בחינת היד האוחזת בשופר וכנ"ל, כי גם קולות השופר הם בחינת רמזים הנ"ל וכנ"ל (אות פט):