# צז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2262/66/97/

וזה בחינת (ויקרא ב, יא־יג): "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אתם וכו', וכל קרבן מנחתך במלח תמלח וכו'. ופרש רש"י: 'ומה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש - קרבן ראשית, שהם שתי הלחם שבאים מן החמץ, ובכורים הבאים מן הדבש' וכו'. כי כל הקרבנות באין רק מצה, שהוא בחינת מן שהיו בו כל הטעמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לח.): עגה - שהיא מצה - שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן. כי כל הקרבנות באין לכפר על החטאים של הכלל או הפרט, וכל החטאים נמשכין מחטא אדם הראשון, שאז נמשך זהמת הנחש על־ידי אכילת "עץ הדעת טוב ורע", שהוא בחינת אסור חמץ, כמובא, בחינת חמוץ המח דסטרא אחרא, שהוא חכמות חיצוניות ומחשבות רעות וכו'.

ומחמת זה אסור חמץ בפסח, כי אז צריכין לטהר ולזכך עצמנו מזהמת מצרים שהיינו שם בגלות שנמשך מחטא אדם הראשון, כמובא. ועל־כן אסור אז החמץ, כי אי אפשר לבררו אז וכו'. על־כן צריכין לאכל מצה, שהוא בחינת מן, שהיו בו כל הטעמים, שהוא בחינת הדעת של משה הרועה האמתי וכו' וכנ"ל. רק בשביעי של פסח שהיה בו קריעת ים־סוף שאז מאיר ביותר הדעת הנ"ל שהוא בחינת (תהלים קד, כה): "זה הים גדול ורחב ידים" שהם בחינת הרמזים, אז התר החמץ, כי אז יכולים לבררו ולתקנו לאכילת ישראל על־ידי שקבלו אסותא תחלה, שהוא המצה שהוא בחינת מן, שעל־ידי־זה יכולים לזכות אחר קריעת ים־סוף, הינו אחר שביעי של פסח לאכל לחם חמץ בבחינת מן, וכנ"ל (באות לד).

ובשבועות שהוא מתן תורה, שעל־ידי־זה עקר התגלות הדעת של משה, שעל־ידי־זה עקר כלליות העולמות, שעל־ידי־זה מאיר הרצון ביותר כנ"ל, על־כן אז מביאין שתי הלחם במקדש מחמץ דיקא, כי אז מאיר הארת הרצון מאד על־ידי הלחם חמץ דיקא שמביאין במקדש על־ידי הרמזים שנעלמין בהלחם, כי דיקא על־ידי הרמזים נתתקן הדעת, עד שיכולין להחמיץ מחו בקדשה להשיג מה שישיג על־ידי־זה, ואף־על־פי־כן לא יצא חוץ לגבול, חס ושלום, כלל. ועל־כן אז מביאין גם דבש שהוא בחינת כלל המתיקות, שהוא הטעם של כל הפרות והמאכלים שנפגמו על־ידי חטא אדם הראשון, ועתה נתתקנו על־ידי קבלת התורה, עד שמאיר גם בהם הארת הרצון, ונכלל הדבש בהלחם, שהוא בחינת (ויקרא ב, יב): "קרבן ראשית תקריב אותם לה'" בשבועות, כי הדבש, שהוא כלל מתיקות הטעמים, נכלל בהלחם שבו נעלמים כל הטעמים, כי שם נעלמים עקר הרמזים וכו' וכנ"ל. ועל־כן בראש השנה שאז חוזרין וממשיכין בחינת קבלת התורה שהיתה על־ידי קול שופר, ועל־כן אומרים אז: 'אתה נגלית' וכו', על־כן אז אוכלין לחם עם דבש שהוא בחינת שאור ודבש שמביאין מהם קרבן ראשית בשבועות בזמן מתן תורה, שהוא כלליות העולמות וכו' כנ"ל, כי עתה נתתקנו ונתבררו השאור והדבש ביותר שיכולין לאכלם בקדשה גם חוץ למקדש.

כי עקר התקון של מתן תורה נמשך ביותר בראש השנה, כי אחר קבלת התורה בשבועות קלקלו על־ידי חטא העגל, והתקון הוא במם ימים האחרונים מאלול ועד יום־כפור. והעקר בראש השנה, שאז התחלת עשרת ימי תשובה, ואז התחלת השנה, ואז הוא יום שנברא בו אדם הראשון וחטא ושב בתשובה, שעל־ידי־זה נקבע זה היום לדורות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר אמר ק: קא.). ועל־כן אז עוסקין הצדיקים בזה התקון ביותר על־ידי הקבוץ של ישראל שמתקבצין אליהם וכנ"ל, ועל־כן אוכלים אז כל אחד בביתו לחם ודבש, כי הדבש נכלל בהלחם וכו' וכנ"ל.

וזה שנסמך לזה (ויקרא ב, יג): וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך וכו'. שמפליג מאד בשבח המלח שכרת עמו ברית עולם, להורות ולהודיע שאף־על־פי שצוה להביא קרבן ראשית משאור ודבש, אף־על־פי־כן עקר התקון על־ידי הברית מלח, שעל ידו עקר התקשרות העולמות כנ"ל (באות סא). וכל הטעמים נמשכים משם כנ"ל (באות סב). ועל־כן גם באכילת חל עקר התקון לאכל פת במלח שהיא דרכה של תורה, רק בשבועות לבד מביאין קרבן ראשית משאור ודבש. וכן בראש השנה אוכלין פרוסת המוציא עם דבש, מחמת שאז נתעורר קול שופר שהוא בחינת מתן תורה וקבוץ נדחים וכו' וכנ"ל. אבל עקר התקון על־ידי בחינת "ברית מלח עולם" וכו' (במדבר יח, יט) כנ"ל. ועל־כן על כל קרבנך תקריב מלח. וכן באכילת חל עקר תקון האכילה הוא פת במלח, וכנ"ל: