# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/1/

וזה בחינת בין־המצרים שצריכין אז להתאבל מאד ולבכות הרבה על חרבן בית־המקדש. כי עקר האדם בא לעולם הזה בשביל הזכרון הזה - כדי שידבק מחשבתו תמיד בעולם הבא, כי זה ידוע לכל, שהעולם הזה הבל וריק, צל עובר וענן כלה, וכל ימיו כעס ומכאובות, ואין יתרון לאדם בכל עמלו. ולא בא האדם לזה העולם כי אם בשביל תכלית הנצחי של עולם הבא, כדי שיתנקה ויצטרף בזה העולם, שעל־ידי־זה יזכה לחיים נצחיים של עולם הבא. על־כן בודאי צריך האדם לזכר היטב בכל יום ובכל עת ובכל שעה תכליתו הנצחי הזה, ולאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי תמיד (ולהדביק מחשבתו בעולם הבא תמיד). אך הרע עין מתגבר מאד בכל עת, שעל־ידי־זה נמשך מיתת הלב - שמשכח מלבו הזכרון הזה, וזה גרם חרבן בית־המקדש, חרבן בית ראשון וחרבן בית שני.

כי עקר הזכרון נמשך מקדשת ארץ־ישראל וירושלים ובית־המקדש, כי שם עקר התגלות אלהות. ושם יכולין להזכיר את עצמם ביותר בעלמא דאתי, כמו שכתוב (שמות כ, כא): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" וכו', ופרש רש"י: 'ואין זה אלא בבית־המקדש' ששם נתן רשות להזכיר את שמו הגדול יתברך. וזהו לשון 'אזכיר'. כי עקר הזכרון הנ"ל נמשך ממנו יתברך בעצמו כנ"ל, כי הוא יתברך בעצמו מתלבש ומצמצם את עצמו בהמחשבה דבור ומעשה שבכל יום, ומזכיר את האדם תכליתו הנצחי שיזכר בעלמא דאתי, כנ"ל.

ועל־כן כתיב בלשון 'אזכיר', שפרושו, שהאדם יזכיר את שמו יתברך, כמו שפרש רש"י שם. כי הכל אחד, כי הוא יתברך בעצמו מצמצם עצמו כביכול להזכיר את האדם שיזכר שמו הגדול שהוא זכרון עלמא דאתי, שהם בחינת שם מלא כמו שכתוב שם עין שם. כי הזכרון הוא לפי האדם ולפי המקום ולפי היום. ובאמת בכל יום ובכל מקום וכל אדם שבעולם - יכול לזכר תמיד בעלמא דאתי אם ישים לבו היטב לזה ולא יטעה את עצמו. אך כל דבר יש לו שרש. ושרש הזכרון הזה נמשך מקדשת הבית־המקדש, מנקדת האבן שתיה, ששם נתקבצו כל השלשה בחינות האלו יחד בתכלית הקדשה, דהינו האדם והמקום והזמן. כי שם נכנס הכהן גדול ביום הכפורים. ועל־ידי־זה נתקבצו שלש אלו הבחינות יחד בשלמות נפלא. כי הכהן הגדול הוא המבחר מכל ישראל, כי הכהנים נבחרו מישראל והכהן הגדול הוא מבחר הכהנים. וזהו בחינת שלמות האדם. ונכנס לפני ולפנים לבית קדשי קדשים שהוא המקום הקדוש בתכלית הקדשה מכל המקומות שבעולם, כי ארץ־ישראל מקדשת מכל הארצות וכו' וכו', ולפני ולפנים מקדש מכלם וכו' (כלים א, ו), וזהו בחינת שלמות המקום. ונכנס ביום כפור שהוא יום אחד בשנה שכלול מכל ימות השנה, שבת שבתון שהוא קדוש מכל ימות השנה, כמו שכתוב (תהלים קלט, טז): "ימים יצרו ולו אחד בהם", ודרשו רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה א): 'זה יום הכפורים'. וזהו בחינת שלמות קדשת היום. נמצא שבבית־המקדש הוא שרש קדשת האדם והמקום והזמן, ועל־כן משם נמשך הקדשה לירושלים וארץ־ישראל, ומשם נשתלשל הקדשה לכל המקומות שבעולם ולכל בני אדם ולכל ימות השנה, שיוכל האדם להזכיר את עצמו בכל יום ובכל מקום - להבין הרמזים הנ"ל, שעל־ידי־זה שבין אליו ועושין רצונו יתברך.

ועל־כן נאמר בבית־המקדש (מלכים־א ט, ג): "והיו עיני ולבי שם", בחינת תקון העינים והלב. הינו בחינת טוב עין שהוא חיות הלב, הפך רע עין, שהוא מיתת הלב, כמבאר שם בהתורה הנ"ל. שעל־ידי־זה נצולין משכחה כנ"ל. וזה בחינת (שיר השירים א, ד): "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", הינו בבית־המקדש, על־ידי־זה "נזכירה דדיך" וכו', כי שם עקר הזכרון הנ"ל. אבל הרע עין התקנא מאד בגדלת ישראל שהיה להם כשהיו בארצם ובית־המקדש על מכונו, עד אשר התגבר להפיל שכחה, עד אשר שכחו להסתכל על תכליתם וחטאו וכו', עד אשר מפני חטאינו גלינו וכו' ונחרב בית מקדשנו, ועדין עומד וחרב מרבוי עוונותינו, מחמת שאינו מניח אותנו לזכר עצמנו היטב היטב בעלמא דאתי ולשוב אליו יתברך: