# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/12/

ולבאר הענין יותר - צריכין להעתיק מאמר חכמינו ז"ל בזה בגמרא. ולבארו קצת כפי יד ה' הטובה עלינו. וזה לשון הגמרא (חלין דף ס:): 'רבי שמעון בן פזי רמי [מקשה סתירה], כתיב (בראשית א, טז): "ויעש אלהים את שני המארת הגדלים", וכתיב (שם): "את המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם! אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי עצמך. אמרה לפניו: רבונו של עולם! הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט עצמי? אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטהרא מאי מהני? אמר לה: זילי לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא, דכתיב (בראשית א, יד): "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים". זיל ליקרו צדיקי בשמך יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן. חזיה דלא מיתבא דעתה אמר הקדוש־ברוך־הוא: הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. והינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש־חדש שנאמר בו 'לה'', אמר הקדוש־ברוך־הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח'; עד כאן לשון הגמרא.

והמאמר הזה הוא כלו תמוה ונפלא ונעלם מאד, כאשר נדחקו כל המפרשים למצא בו איזה רמז דק בעלמא כמחט סדקית. כי ידוע, שזה המאמר הוא מעמקי עמקי סודות התורה מענין פגימת הלבנה ומלואה ותקונה, אשר רב סודות הקבלה תלוים בזה. וכתר תורה מנח לכל.

ואענה אף אני חלקי במעוט עניות שכלי בתעצומות עז נוראות גדלת ההקדמות הנשגבות הנפלאות העמקות מאד שקבלתי מאדמו"ר הקדוש והנורא, זכר צדיק וקדוש לברכה, אשר אם היה לבנו פתוח כלבן של ראשונים, היינו יכולים לילך ולבאר כל התורה כלה שבכתב ובעל פה על־פי דרוש אחד שגלה בהשגתו הגבוהה והנעלמה מאד מאד עד אין סוף ואין תכלית, כאשר נשמע מפיו הקדוש ז"ל (שיחות הר"ן סימן רא). ואם עדין לא זכינו לזה בעוונותינו הרבים, עם כל זה כל מה שאפשר לחתר ולמצא בתורתנו הקדושה על־פי יסודותיו הקדושים והנוראים, מצוה עלינו לעסק בזה בכל כחנו, כי כל מה שנזכה לחדש בתורה על־פי הקדמות קדושות שלו יהיו נמשכים ונתגלים על־ידי־זה מעיני הישועה לכל. עצות נפלאות והתעוררות נפלא ומוסר השכל אמתי להחיות נפשות רבות עד אין תכלית. ואין להאריך בזה לעוסקים בדבריו הקדושים.

והנה על־פי הנ"ל יבאר מעט. כי אמרה ירח 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', כי יהיה קנאה ביניהם ויהיה אחיזה להרע עין שמפיל שכחה. כי זה ידוע, שאור העינים ואור החמה והלבנה הם בחינה אחת, כי עקר ראית אור העין הוא על־ידי שיש אור המאיר של החמה והלבנה, שעל ידם מגיע האור אל העין לראות. וזה שאומרים 'ועינינו מאירות כשמש וכירח'. ועל־כן פגם הרע עין שהוא פגם העינים נוגע אל החמה והלבנה, ועקר אל הלבנה שהכרחה להתמעט על־ידי־זה כנ"ל. כי היא היתה מתיראת מהרע עין, ועל־כן קטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד וכנ"ל. והשיב לה השם יתברך: לכי ומעטי עצמך, כי מאחר שאת מתיראת מהרע עין בודאי את מכרחת למעט עצמך. כי מי שאין לו כח לעמד כנגד הרע עין - הוא צריך לברח ממנו, כמבאר בהתורה הנ"ל על מאמר "אבא שאול" עין שם באות ד, מבאר שם כל זה היטב.

וכבר מבאר, שעקר הרע עין שמפיל שכחה הוא מתגבר על זכרון בפרטיות, שהוא בחינת אור הלבנה. כי אור החמה ולבנה הם בחינת אור הזכרון בכלליות ובפרטיות כנ"ל. וזה בעצמו בחינת הגדלת הדעת והצמצום שהזכיר שם בהתורה הנ"ל, כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות, כידוע (וכמו שכתבנו זאת כמה פעמים). כי בהזכרון הפרטי בעצמו, שהוא מה שהשם יתברך מצמצם עצמו וכו' - לרמז רמזים, שאנו צריכין להגדיל דעתנו בזה וכו', כמו שכתוב שם, יש בזה שתי בחינות, דהינו הגדלת הדעת והצמצום, כדי שלא יצא המח חוץ מהגבול, וזהו בחינת חמה ולבנה, כי אור החמה הוא בחינת הגדלת הדעת, ואור הלבנה היא בחינת הצמצום, כידוע. וזה בעצמו בחינת כלליות ופרטיות. כי הגדלת הדעת שמגדילין דעתו להבין הרמזים זהו בחינת כלליות, והצמצום הוא בחינת פרטיות, שהוא מה שהשם יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית וכו'. שכמו כן אנו צריכין גם כן בהגדלת הדעת שלנו לצמצם שכלנו.

נמצא, שחמה ולבנה הם בבחינת זכרון בכלל ובפרט, שהוא בעצמו בחינת הגדלת הדעת והצמצום. ועל־כן 'ישראל מונין ללבנה ואמות העולם מונין לחמה' (סכה כט.). כי הצמצום הוא בחינת אמונה, כי במקום שאין יכולין להבין - צריכין לצמצם שכלו ולסמך על אמונה, וזה עקר שלמות קדשת ישראל, כי הם מאמינים בני מאמינים, ועל־כן הם מונין ללבנה, שהיא בחינת צמצום בחינת אמונה. כי עם קדוש ישראל הם ענוים ומקטינים עצמם, כמו שכתוב (דברים ז, ז): "כי אתם המעט" וכו', כמו שדרשו רבותינו ז"ל (חלין פט.). כי יודעים שלגדלתו אין חקר, ואי אפשר להשיג דרכיו הקדושים בשום שכל, רק הם סומכים על אמונה, כמו שקבלנו מאבותינו ורבותינו הקדושים. ואם אפשר להשיג להבין איזה רמז מה טוב, ומה שאי אפשר להבין מצמצמין שכלם מיד, ונשארים על מקומן הראשון שהיא אמונה - שהם חזקים בה. ועל־ידי־זה, זה וזה עולה בידם. כי קשורים ודבוקים באלהותו יתברך תמיד על־ידי חזק האמונה. ועל־ידי הגדלת הדעת שזוכין על־ידי האמונה שהיא בחינת צמצום, שמקדימין הצמצום להגדלת הדעת, כמבאר בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת הקדמת מצות ציצית לתפלין, בחינת (שיר השירים ב, ו): "שמאלו" וכו' תחלה, ואחר־כך "וימינו" וכו', עין שם. הינו שצריכין להקדים להמשיך על עצמו בחינת קדשת הצמצום, קדם שממשיכין על עצמו בחינת הגדלת הדעת, כי אי אפשר להתחיל לכנס בהדעת בקדשה כי אם כשיש לו צמצום דקדשה - שיהיה חזק בהצמצום, שלא יצא חוץ מהגבול בהגדלת דעתו, חס ושלום. ומי שאינו חזק בזה - אסור לו להגדיל דעתו כלל, רק לסמך על אמונה לבד.

אבל העכו"ם והרשעים מונין לחמה שהיא בחינת הגדלת הדעת לבד בלי צמצום דקדשה. כי הם אינם רוצים לסמך על אמונה, רק הם גאותנים ורוצים להבין מיד בדעתם. ומחמת זה, זה וזה אינו עולה בידם. כי באמת בהדעת אנושי - בודאי אין יכולין להשיג ולהבין שום דבר מדרכיו הקדושים יתברך, וזה בחינת שבירת כלים, שהיה מחמת רבוי אור, בחינת רבוי השמן שגורם כבוי הנר, שמשם יניקתם של הסטרא אחרא והעכו"ם. והשם יתברך ברא את החמה והלבנה שיהיה אור שניהם שוים. כי באמת הידיעה בכלליות והידיעה בפרטיות שהם בחינת הגדלת הדעת והצמצום, הכל אחד. בבחינת 'אתה הוא קדם שבראת העולם, ואתה הוא לאחר שבראת העולם', בחינת (מלאכי ג, ו): "אני ה' לא שניתי". כי זה אלהים אלהינו שהיה קדם הבריאה הוא בעצמו אלהינו עתה, רק שאי אפשר לנו להבין איך צמצם עצמו וברא את כל הבריאה כלה.

אבל באמת הכל אחד, כי הוא יתברך היה הווה ויהיה בבחינה אחת, רק שאי אפשר לנו להבין דרכיו יתברך בשכלנו האנושי. וכן הגדלת הדעת והצמצום הכל אחד, כי במקום שאין אנו מבינין ואנו צריכין לצמצם שכלנו - אנו חזקים באמונתנו כאלו היינו רואים ומבינים הדבר היטב בעיני שכלנו. כמו שכתב אדמו"ר ז"ל על מאמר הזהר (משפטים צה.): 'טמירתא ואתגליא' (עין שם בסימן סב אות ה), ורצה השם יתברך שיתנהג כל העולם בדרך זה, ועל־כן ברא שני המאורות שוין, וכנ"ל.

אבל הירח קטרגה מיראתה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד - כי היתה מתיראה מהרע עין, שעקר יניקתו מחכמות חיצוניות שמשתלשל יניקתם מבחינת הגדלת הדעת בלי צמצום כנ"ל. ועל־כן נקרא רע עין, כי 'עינים על שם החכמה נאמר', כמו שכתוב (בראשית ג, ז) "ותפקחנה עיני שניהם" כמו שפרש רש"י, והוא רע עין, הינו חכמות רעות שבאים על ידם לאפיקורסית וכפירות, כי אינם רוצים להקטין עצמן לצמצם שכלם נגד אבותינו ורבותינו הקדושים ולסמך עליהם, ולא די להם בזה, כי אם עוד עיניהם רעה על כל ההולכים בדרכי אבותינו הקדושים - להתחזק תמיד בזכרון העולם הבא. כי העכו"ם הם מתגרין תמיד בישראל, ועינם רעה עליהם עד שמשתלשל משם בחינת רע עין אפלו בין ישראל בעצמן, בכמה וכמה בחינות שאי אפשר לפרטם, אך כל אחד יוכל להבין בעצמו, עד היכן מגיע פגם הרע עין. והלבנה שהיא בחינת צמצום אמונה - היתה מתיראה מזה, שלא יתגבר, חס ושלום, הרע עין על־ידי קנאתה ויפיל שכחה לגמרי. ובקשה איזה תקון על זה מהשם יתברך, באפן שלא יוכל להפיל שכחה.

והשיב לה השם יתברך: לכי ומעטי עצמך, כי מאחר שאתה מתירא מהרע עין - בודאי יש לך להתירא ובהכרח שתמעט עצמך. כי מי שאין לו כח לעמד כנגד הרע עין - הוא צריך להקטין את עצמו ולהסתר ממנו, כנ"ל. כי הרע עין שהוא הסטרא אחרא, בהכרח שלא יתבטל לגמרי עד עת קץ, כמובא, כדי שיהיה בחירה בעולם, ועל־כן בהכרח שתתמעט אור הלבנה, כדי שלא יראו הכל גדלת ישראל - שמונין ללבנה, מה שמשיגין על־ידי האמונה שהוא בחינת צמצום, כדי שלא יתגרו בנו ביותר, כי מי שאין לו כח לעמד כנגדם - צריך לברח מפניהם כנ"ל.

ואמרה לו הירח: הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט עצמי? - כי הלא כונתי לטובה, כי אני רוצה שיזכרו ישראל תמיד בעולם הבא - בזכרון חזק ובדעת גדול, הבא על־ידי אמונה. ומחמת זה שאלתי: אי אפשר לשני מלכים וכו', כדי שתכניע הרע עין ותבטלו כדי שלא יפגם הזכרון הזה. וכי ראוי שבשביל שאלה הגונה כזאת אמעט עצמי?

השיב לה השם יתברך: לכי ומשלי ביום ובלילה - הינו זה אי אפשר למלאות שאלתך לבטל הרע עין לגמרי, כי הוא קיום העולם. כי בהכרח שיהיה בחירה ונצחון, כי הכל נברא בשביל זה כנ"ל (אות ו). אך מה אכפת לך מה שאתה ממעט ומקטין את עצמך לעיניהם, הלא באמת ממשלתך ונצחונך חזק לעולם, בעולם הזה ובעולם הבא. כי מאחר שכונתם לשמים באמת, לזכר בעולם הבא תמיד, אם כן אתה מנצח תמיד איך שהוא, אפלו בתכלית הקטנות והשפלות, וכמו שכתבתי לעיל (אותיות ב, ט).

וזהו לכי ומשלי ביום ובלילה - שהוא מרמז על ממשלת ישראל הקדושים בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שפרש המהרש"א שם, עין שם, הינו כי רק ממשלה ונצחון דקדשה שהוא נצחי - זהו נקרא נצחון וממשלה, אבל להפך, אין זה נצחון וממשלה כלל.

ועל־כן אף־על־פי שאנו נבזים ושפלים ודוויים וסחופים ומקטינים עצמנו נגדם הרבה, ומכרחים להכנע נגדם, אף־על־פי־כן זהו ממשלתנו ונצחוננו, כי אנו מנצחים תמיד, מאחר שכונתנו לשמים, וכנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כ.): 'לעולם יהא אדם רך כקנה' וכו', שאף־על־פי שכופפין אותו עד לעפר אלפים פעמים, אף־על־פי־כן הוא חזק בשרשו, וכל הרוחות שבעולם אין יכולין לעקרו. וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל על פסוק (תהלים קכו, ב־ג): "הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו", שאפלו אמות העולם יבינו לעתיד, שכל גדלתם וממשלתם - היה הכל גדלתנו וממשלתנו (עין שם בסימן כא).

אמרה ליה: שרגא בטיהרא מאי מהני - כי בעולם הזה שנמשל להם ליום, והצלחתם גדולה כל כך, ונראה לרב כאלו הם לבד מאירים ומושלים ומנצחים, על־כן אין נכר נצחוננו וממשלתנו כלל כמו 'שרגא בטיהרא'. ועל־כן אף־על־פי שהאמת הוא כך, שסטרא דקדשה באמת מנצח תמיד, אך רב העולם אין רואים זאת, ומחמת זה רבים נופלים, כי אינם יכולים לסבל הבזיון והשפלות. כי הרע עין מתגבר ביותר, ונראה כאלו הוא מנצח, חס ושלום. ועל־ידי־זה הוא מפיל שכחה הרבה, עד שקשה לשמר זכרון העולם הבא.

אמר לה: לימנו בך ימים ושנים - זה בחינת (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". דהינו מה שהשם יתברך 'מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', שזהו בחינת הצמצום הנ"ל, מה שהשם יתברך מצמצם את עצמו בכל יום ויום מאין סוף עד אין תכלית, לרמז לכל אחד רמזים וכו', להזכירו תכליתו הנצחי לעולם הבא, שזהו עקר חדוש מעשה בראשית בכל יום, בחינת "חדשים לבקרים" וכו', וכנ"ל.

וזהו בחינת 'לימנו' - כמו דבר המנוי שלא יאבד, כן ישראל מונין ללבנה הימים והשנים. ועל־ידי־זה שומרים הימים משכחה, שהיא בחינת אבדה [כמו שכתוב במקום אחר (סימן קפח)]. כי כל הימים נמנין ללבנה, שזה היום, אחד בחדש, וזה היום, שני בחדש, ולסוף שלשים או עשרים ותשע יום, עושין ראש־חדש. ועל־ידי־זה נמשך בחינת זכרון, בחינת 'זכרון לכלם יהיו', כי זוכרין שהם עתידים להתחדש כמותה לעולם הבא. וכן ראש השנה נמנה ללבנה, כי רב השנים - שלש מאות חמשים וארבעה ימים, שנים עשר חדשי הלבנה, רק לפעמים מוסיפין חדש העבור להשוות הלבנה עם החמה. אבל עקר המנין של הימים והשנים הם ללבנה, שהיא בחינת צמצום - אמונה, שעל־ידי־זה עקר הזכרון כנ"ל. ועל־כן מאחר שישראל מונין ימיהם ושנותיהם ללבנה - בודאי לא ישלט הרע עין בחכמתו הרעה - להשכיח זכרון העולם הבא, חס ושלום.

אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא - הינו שבהכרח למנות גם לחמה שהם התקופות שנמנין לחמה, כמו שכתוב (בראשית א, יד): "והיו לאתת" וכו'. ומשם יונקים הסטרא אחרא והעכו"ם שמונין לחמה, דהינו שרוצים להפריד החמה מהלבנה, חס ושלום, לילך רק אחר חכמתם שעל־ידי־זה מטילים שכחה וכנ"ל. ועל־כן יש שליטה להסטרא אחרא בכל ארבע תקופות השנה, כידוע, שבשביל זה שומרים עצמן בעת התקופה, כי אז יש אחיזה להרע עין, חס ושלום - שיניקתו מבחינת חכמות רעות, דהינו חכמה בלי אמונה, שהיא בחינת אמות העולם שמונין לחמה לבד וכנ"ל. וזה בחינת תקופתא, בחינת (תהלים פח, יח): "סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד", בחינת אחיזת הרע עין שמסבב ומקיף עלי כל היום. כי בכל יום ובכל שנה הם מתגברים נגדנו בסבובים רבים להשכיח אמתת זכרון עולם הבא, חס ושלום.

אמר לה: זילי לקרו צדיקי בשמך, יעקב הקטן וכו' - הינו מה שאתה מתירא מהרע עין שמתגבר כל כך שלא ישכיח הכל, חס ושלום, בודאי היה בלתי אפשר לעמד נגדו בקטנות ושפלות כזה. אך בכח הצדיקים הגדולים האמתיים שנצחו המלחמה בתכלית השלמות, והם מקטינים עצמן, ומצמצמין עצמן, ומורידין עצמן להכניס זכרון העולם הבא בכל מי שרוצה לשמע אל האמת, אף־על־פי שהוא קטן במעלה מאד, ולא עמד בקשרי המלחמה כראוי, אף־על־פי־כן מחיין אותן, ומזכירין אותן גם כן בדרכים נפלאים, על־ידי שמצמצמין שכלם בכמה צמצומים, עד שיוכלו להכניס האמת בלבבם. ועל־כן נקראים 'קטן' - מחמת שמקטינים עצמן בבחינת מאור הקטן, שהיא הלבנה שנתמעט אורה ונקטן, מחמת חשש אחיזת הרע עין כנ"ל. כי כל מה שמתיראין יותר מהרע עין - צריכין למעט האור ולהסתירו ולהקטינו ולצמצם אותו בחכמה נפלאה, באפן שיוכלו לקבלו הקטנים במעלה, ולא יוכל הרע עין לבלבל דעתם להשכיחם, וכנ"ל.

וזה עקר בחינת 'לכי ומעטי עצמך' שאמר לה, מחמת שהיתה מתיראת מהרע עין. הינו שאדרבה! דיקא מחמת זה צריכין למעט ולצמצם האור יותר כנ"ל. אך כשמצמצמין האור יותר ומקטינים ומעלימין אותו - יש חשש שלא ידעו ולא יראו כלל נפלאות אור הזכרון האמתי. ועל זאת הרבתה טענותיה עם השם יתברך וכנ"ל. ואמר לה השם יתברך שהצדיקים יקראו על שמה בשם 'קטן', דהינו שהם יודעים איך להקטין ולהעלים ולצמצם האור - באפן שיגיעו הרמזים שהם הזכרון, אפלו לכל הקטנים במעלה, וכנ"ל.

ועל־כן הזכיר אלו השלשה צדיקים 'יעקב ושמואל ודוד'. כי אלו השלשה הם בחינת שרש מלכות משיח, שעל־ידי־זה עקר הכנעת הרע עין כמו שכתוב שם. כי יעקב הוא כלל ישראל, שעקר מלכות משיח יהיה עליהם. כי יעקב היתה מטתו שלמה (ויקרא רבה לו, ה), כי אברהם יצא ממנו ישמעאל, ויצחק יצא ממנו עשו. וישמעאל ועשו הם עקר בחינת הרע עין, כי הם בחינת (זהר פנחס רנ.): 'תרין עננין דמכסיין על עינא', שהוא בחינת רע עין. אבל יעקב היתה מטתו שלמה משנים עשר שבטי יה, שהם כנגד שנים עשר ראש־חדש שהם כלל ישראל, כי לא נתערב בהם זר. והוא הראשון שהתחיל להמשיך בעולם קדשת עם קדוש ישראל לבד, בלי אחיזת פסול. שזהו בחינת מלכות משיח, שעקר מלכותו הוא מלכות ישראל. ועל־כן באמת בקש יעקב לגלות הקץ, כי סבר מאחר שמטתו שלמה, בבחינת קדשת ישראל לבד, שהיא בחינת מלכות משיח - על־כן יוכל לגלות הקץ, אך נסתלקה ממנו שכינה (פסחים נו.), כי עדין לא הגיע הזמן. נמצא, שיעקב בחינת שרש מלכות משיח שהיא מלכות ישראל, כי ממנו יצאו כלם משיח וישראל בלי פסול עשו וכו' שהם בחינת רע עין, כנ"ל.

ושמואל משח את דוד, והתחיל להמשיך בחינת מלכות משיח, שהיא מלכות דוד. כי דוד הוא שרש מלכות משיח, כי ממנו התחיל מלכות משיח שיצא ממנו. והוא בעצמו נקרא משיח כמו שכתוב (שמואל־ב כג, א): "משיח אלהי יעקב" וכמובא בהתורה הנ"ל. ועל־כן הזכיר אלו השלשה צדיקים 'יעקב ושמואל ודוד' כי הם בחינת שרש מלכות משיח, שעל־ידי־זה עקר הכנעת הרע עין, כנ"ל.

[בענין שמואל הקטן שפרשתי על שמואל הנביא, עתה מצאתי בספר של"ה שפרש גם כן על שמואל הנביא, וכן מובא בספר מהר"ם שיף].

חזיה דלא מיתבא דעתה - כי הגלות מתארך מאד, ומאן יכיל למסבל ליה [ומי יכול לסבל אותה] (זהר שמות ט.). כי עקר התקוה וההבטחה הוא שמבטיח לה לסמך על כח הצדיקים האמתיים הענוים באמת המקטינים עצמן וכו' כנ"ל. אבל הרע עין מתגרה בזה בעצמו ביותר, כי מניח עצמו לארכו ולרחבו בכל כחו לרחק מאד מצדיקים אמתיים כאלו.

אמר הקדוש־ברוך־הוא הביאו עלי כפרה וכו' - הינו שעיר ראש־חדש, שעל־ידי־זה עקר הכנעת הרע עין שהוא עשו איש שעיר, שנכנע על־ידי שעיר ראש־חדש, כמובא (זהר פנחס רמח.). וזהו הביאו עלי כפרה - בזה הבטיח לה שבודאי יזכרו ישראל בה' וישובו אליו. כי על־ידי שפעלה הלבנה בטענותיה, עד שהשם יתברך בעצמו, כביכול, התחרט ושב על שמעטה, מזה נמשך שרש התשובה לכל העולם, כמו שכתב אדמו"ר (לקוטי קמא סימן י, ובלקוטי תנינא סימן א), שעל־ידי־זה נשתלשל תשובה לכל העולם בראש־חדש. נמצא, שהיא בטוחה שבודאי יזכרו ישראל בעולם הבא וישובו בתשובה, מאחר שפעלה שנתהוה על־ידי טענותיה שרש התשובה, שהוא מה שהשם יתברך בעצמו מתחרט כנ"ל. ומזה השרש בודאי יגיע להם הרהורי תשובה עד שישובו לה' באמת. כי הלבנה פעלה בטענותיה שנצחה את השם יתברך, עד שהתחרט על המעוט וצוה שישראל יביאו עליו כפרה. ומזה יצא לנו כמה רמזים ותקוות טובות, שאנו בטוחים שבודאי לא יעזב אותנו עד שנשוב אליו באמת. כי על־ידי שפעלה שהשם יתברך התחרט ושב, מזה נמשך שרש התשובה כנ"ל. ועל־כן בודאי נזכה לשוב, כנ"ל.

גם מאחר שראינו שיש כח להלבנה לנצח אותו בטענותיה, זה רמז ישועה לנו ולכל ישראל שמונין ללבנה, שיש לנו תקוה שנזכה גם כן לנצח אותו יתברך בתפלתנו, כמו שנצחה הלבנה אותו בטענותיה, כי השם יתברך חפץ בזה, שאנחנו נתגבר בתפלות ושיחות וטענות עמו עד שננצח אותו יתברך. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל "למנצח" וכו' - 'זמרו למי שמנצחין אותו ושמח' (פסחים קיט.). כי השם יתברך הוא נצחן אמתי בחינת (שמואל־א טו, כט): "וגם נצח ישראל לא ישקר", כי מואס בנצחון של שקר. ועל־כן עקר נצחונו הוא כשאנחנו מנצחים אותו, עד שפועלים אצלו שישיבנו אליו. כי באלה הוא חפץ, כמו שכתוב (תהלים נ, טו): "וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני".

וגם על־ידי שהשם יתברך בקש מישראל שיכפרו בעדו, כמו שכתוב 'הביאו עלי כפרה' כנ"ל, בזה הודיע להם שכפרתו, כביכול, תלויה בהם - שכביכול, אינו יכול לתקן מעוט הירח - שגרם אחיזת הסטרא אחרא, שמשם אריכת הגלות, כאלו אין בידו לתקן כי אם על־ידי ישראל שיכפרו בעדו, כי 'אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים' (ברכות ה:).

וזה בחינת (שמות יז, טז): "כי יד על כס יה" שאין השם שלם וכו' (תנחומא כי תצא יא), בחינת "נשבע ה' בימינו" וכו' (ישעיה סב, ח) - שלא יחזר הימין וכו', כמובא בזהר הקדוש (בשלח נז.). שבכל זה מודיע לנו, שהוא יתברך תמיד עמנו בכל הצרות ובכל הגליות, ולא יצא משם עד שאנחנו נכפר בעדו, דהינו שנשוב בתשובה, כמו שאיתא (תקוני זהר תקון ו דף כב): 'לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא ופרקנא דיליה דאיהו תשובה תליא בידיהון' וכו' [אין דבר זה תלוי אלא בתשובה, והגאלה שלו שהיא התשובה תלויה בידיהם]. ועל־כן בודאי סוף כל סוף ההכרח שנשוב אליו, מאחר שכפרתו בעצמו, כביכול, תלוי בזה, והוא בודאי יגמר את שלו כי הוא יתברך נצחן על כל הנצחנים.

והוא בעצמו בחינת ההבטחה שהבטיח השם יתברך לכנסת ישראל שיהיה עמם בגלות, שעל־ידי־זה בודאי לא יאבדו שם, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל כמה פעמים (עין שמות רבה כג, ה). וזהו בעצמו בחינת הביאו עלי כפרה וכו', שעל־ידי־זה אנו מבטחים שבודאי נשוב אליו באמת, שזה עקר כפרתו שאנו צריכין להביא עליו, דהינו קרבן ראש־חדש, כי עקר הקרבן הוא התשובה, כידוע, ומאחר שכפרתו תלויה בתשובתנו, על־כן בודאי נשוב אליו, כי הוא יתברך ינצח בודאי, וכנ"ל.

[ואף־על־פי ש 'הביאו עלי כפרה' נאמר גם על זמן שבית־המקדש קים, שהיו צריכין להביא שעיר ראש־חדש, אף־על־פי־כן גם אז היה בחינת גלות השכינה בדקות, מחמת שעדין לא נתתקן בשלמות חטא אדם הראשון ומעוט הירח. ומחמת זה נתגלגל הדבר עד שירדנו בגלות לגמרי. כי בחינת 'כי יד על כס יה' ש'אין שמו וכסאו שלם' וכו', זה לא נתתקן גם בימי הבית, כי לא ישלם בשלמות עד שיבוא משיח. כמו שכתוב (שמות יז, טז): "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", ודרשו רבותינו ז"ל (מכילתא, עמלק ב): 'עד דורו של משיח', והדברים מובנים לבקיאים קצת בספרי אמת. ועין בתקונים (תקון ו, כג.) בענין קן צפור בזמן הבית וכו', עין שם והבן]:

שיך לעיל (אותיות י־יא)