# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/16/

וזה בחינת גדל המצוה של חנוך נערים בתורה, שעקרו על־ידי הדבור, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (סכה מב.) על פסוק (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", שתינוק שיכול לדבר - צריך אביו לחנכו לדבר עמו בלשון הקדש וללמדו דברי תורה, שיאמר 'תורה צוה לנו' וכו' ו'שמע ישראל' וכו'. כי הדבור יש לו כח גדול, ועל־כן אפלו תינוק אף־על־פי שאינו יודע מאי קאמר, אף־על־פי־כן הדבורים שמרגילים אותו לדבר בדברי תורה - הם יקרים מאד, והיא מצוה רבה מאד. ומזה תוכחת מגלה להמלעיגים על אנשי אמת המקרבים בני הנעורים לעבודת ה' מנעוריהם, כי אדרבא! עקר המצוה לקרב בני הנעורים דיקא, כי הם עדין בתחלת המלחמה והנצחון. ועל־כן כל מה שמלמדים ומחנכים אותם באיזה קדשה של תורה ותפלה ומעשים טובים, הוא יקר מאד. כי כל מה שעושים לעת עתה בנעוריהם איזה דבר שבקדשה, זה נשאר קים לנצח. כי נצחון דקדשה כל שהוא קים לנצח תמיד. וגם על־ידי־זה יתחנכו ויהיו רגילים מנעוריהם ללחם מלחמות ה' וללכת בדרכי ישר, כמו שכתוב (משלי כב, ו): "חנך לנער על־פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". והלא התורה הזהירה אותנו ללמד אפלו תינוק שיכול רק לדבר - ללמד עמו, מכל שכן בני הנעורים שכבר הם בני מצוה ומניחים תפלין - בודאי חיוב גדול לדבר עמהם יראת שמים בכל יום, לחנכם בדרך הקדש מנעוריהם דיקא. כי אחר־כך כל מה שמזקינים קשה יותר לקרבם, מחמת שכבר תעו מהדרך הרבה, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (סימן רו) על פסוק (תהלים קיט, קעו): "תעיתי כשה אבד" וכו'.

ובאמת זאת ההתנגדות על בני הנעורים משתלשל מקטרוג המלאכים, שקטרגו על האדם, ואמרו (תהלים ח, ה): מה אנוש כי תזכרנו וכו' (סנהדרין לח:). ומשם עקר אחיזת הסמ"ך־מ"ם, כי הוא היה מהמקטרגים, כמובא (לקוטי תורה להאריז"ל, כי תשא), ומשם משתלשל אלו הדבורים שמדברים וחולקים על העוסקים לקרב בני אדם לעבודת ה' באמת. וזה בחינת (שם): ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים - שזהו בחינת קטרוג המלאכים על האדם שאינם ראויים לקבל תורה קדושה וגבהה כזאת, ומהראוי 'אשר תנה הודך על השמים' כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת פח:).

אבל האמת אינו כן, כי השם יתברך חפץ דיקא בעבודת התחתונים גושי עפר חסרי דעת. וחפץ דיקא בעבודת הילדים ובני הנעורים שהם עוללים ויונקים, כאשר מפרש הפסוק אחר זה מיד: מפי עוללים וינקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם - 'מפי עוללים' דיקא, שהדבור של עוללים ויונקים יקר בעיניך מאד, ואתה מיסד ממנו יסוד עז וחזק, שעל־ידי־זה דיקא אתה מנצח הצוררים ומשבית אויב ומתנקם. כי עקר הנצחון על־ידי הדבור, ודיקא על־ידי הדבור של עוללים ויונקים, מחמת שהם עדין בבחרותם והדמים ברתיחתם ששם עקר הנצחון. כי עקר הנצחון בהדמים, כמו שכתוב במקום אחר (בסימן עה), והדבור מהדמים, כמובא בדברינו כמה פעמים.

וכשמחנכים אותם לדבר דברי אמת בכל יום - בזה מנצחים על ידם הרבה מאד, בבחינת מפי עוללים וינקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם כנ"ל. כי המלחמה של האדם בזה העולם ארכה מאד, על־כן צריכין להתחיל מימי הנעורים ממש, כמו שכתוב (איכה ג, כז): "טוב לגבר כי ישא על מנעוריו". והלואי שיוכל להשלימה כרצונו יתברך כל ימי חייו.

וזהו: כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך וכו' - שכל זה מדבר מענין פגימת וחסרון הלבנה, שנתהוה מחמת התגרות הרע עין כנ"ל. שזהו בעצמו בחינת קטרוג המלאכים על בריאת האדם ונתינת התורה לתחתונים כנ"ל. וכמובן למשכילים, שכל זה בחינה אחת, וזהו: כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו וכו'. הינו כשאני רואה שמיך וכו' ירח וכוכבים, הינו בחינת מעוט הירח, שמחמת זה נתן לה הכוכבים להפיס דעתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ו, ד), הינו כשאני רואה הירח שנתמעטה מחמת הקטרוג שנמשך מחמת הרע עין כנ"ל, אני מתמיה ומתפלא: מה אנוש כי תזכרנו וכו' - 'כי תזכרנו' דיקא, הינו איך אפשר להמשיך הזכרון על האדם שיזכר בתכליתו לעולם הבא, מאחר שהרע עין מתגבר כל כך, עד שהכרחה הירח להתמעט מחמת זה, וכנ"ל.

אבל באמת - ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו - הינו שבאמת בנפלאותיו יתברך העצומים - הכל נתהפך לטובה, וכמו שכתבנו לעיל (אות יב), שפיס השם יתברך את הלבנה, ואמר לה, שחסרונה ומעוטה נוגע בו בעצמו, כביכול, שזהו בחינת 'הביאו עלי כפרה' וכו'. כי החסרון נוגע בשמו, כביכול, בבחינת (שמות יז, טז): "כי יד על כס יה" - 'שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכר עמלק' (רש"י שם). כי עמלק הוא עקר הרע עין, כי היה עינו רעה תמיד בגדלת ישראל. כי עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל, כמו שפרש רש"י על פסוק (במדבר כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד", שהוא עמלק [וכמובא ענין זה לענין סכות וכו' עין שם, (להלן אות יט, ע)]. ועל־ידי שהשם יתברך שתף עצמו בצער השכינה וכנסת ישראל, ונשבע להם שאין שמו שלם עד שימחה אותו, על־ידי־זה הם בטוחים שבודאי יכניעו אותו. כי הוא בעצמו יתברך מסתתר עצמו אצלנו בתקף גלותנו, בכמה וכמה הסתרות וצמצומים, ועל־ידי־זה בעצמו הוא מזכיר אותנו בכל יום ויום ובכל עת ובכל מקום ובכל אדם לשוב אליו.

וזהו בעצמו בחינת מה שמבאר בתחלת התורה הנ"ל (אות ב), שהשם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, ומרמז רמזים לכל אחד וכו'. הינו שאפלו כשהאדם בגלות בגשמיות וברוחניות, אפלו אם נפל, חס ושלום, עד אין תכלית, גם שם השם יתברך מצמצם עצמו ומסתיר את עצמו בדרכי נפלאותיו העצומים, ומזכיר אותו בכל פעם בכמה וכמה רמזים שונים בכל יום ובכל מקום, כדי שישוב אליו שזהו בחינת (ישעיה סג, ט): "בכל צרותם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו" וכו'. הינו ש'בכל צרותם' של ישראל, ועקר צרות ישראל הם צרות הנפש שרחוקה מאביה שבשמים, ואזי 'לו צר', כביכול, הינו שכביכול הוא מצר ומקטין ומצמצם אורו בצמצומים נפלאים, כדי להזכירו באשר הוא שם כנ"ל. ועל־ידי־זה 'ומלאך פניו הושיעם' וכו', הינו הצדיק האמת שנקרא 'מלאך פניו'. כי הצדיקים נקראים מלאכים [כמו שכתוב במקום אחר (סימן מט)], הם מבינים הרמזים ומשתדלים בחכמתם להכניס ולהאיר בישראל אלו הרמזים. ועל־ידי־זה הם מושיעים אותם להחזירם להשם יתברך. ואזי נתהפך הכל לטובה, שדיקא על־ידי התגברות הרע עין, שעל־ידי־זה נתמעט ונצמצם האור מאד, על־ידי־זה דיקא הגיע טובה גדולה, שיכולין הצדיקים הגדולים להגביה ולהעלות גם היורדים והנופלים מאד מאד.

כי על־ידי שנסתר האור כל כך על־ידי רבוי הצמצומים, עד שהיה קשה להשיג ולהבין הרמזים, והצדיקים ברבוי יגיעתם במסירות נפש, זכו להשיג האור מתוך תקף ההסתרות - על־ידי־זה זכו להשגות גדולות, עד שבעצם חכמתם הם מלבישים לנו האור בצמצומים נפלאים, באפן שגם כל אחד במקומו, יוכל להגיע לו רמזים והתעוררות ועצות בכל מקום שהוא, לאחז את עצמו בהשם יתברך תמיד. כי ההעלם הוא בשביל הגלוי, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (שער מאמרי רשב"י, פרוש ספרא דצניעותא). הינו כל מה שמעלימין ומצמצמין האור בצמצומים רבים יותר - הכל נתהפך לטובה על־ידי גדולי הצדיקים. כי דיקא על־ידי־זה הם מגלין ומאירין לישראל אור השם יתברך, שנוכל לידע ולזכר אותו יתברך בכל מקום שהוא. וזה בחינת 'אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות' (יומא מג.). שכל מה שממעטין ומצמצמין האור במעוט אחר מעוט, הכל הוא רק בשביל לרבות האור - להגדילו ולהאירו בלב ישראל על־ידי־זה דיקא כנ"ל.

וזהו בחינת: ותחסרהו מעט מאלהים, 'ותחסרהו מעט' - זה בחינת מעוט אחר מעוט, שנחסר האור ונתמעט בכמה בחינות, בבחינת מעוט אחר מעוט, והכל הוא 'מאלהים', כי החסרון והמעוט הוא מאלהים, כביכול, כי שמו וכסאו עצמם נתמעטו ונחסרו, כביכול, מחמת הקטרוג וההתגרות של הרע עין כנ"ל, בבחינת 'כי יד על כס יה' וכו' כנ"ל. אבל דיקא על־ידי־זה וכבוד והדר תעטרהו - זהו בחינת 'הוד והדר לבשת', המבאר שם בתחלת התורה הנ"ל עין שם. שהם בחינת רגלי הקדשה, שהם בחינת הרמזים שמרמזין לכל אחד, כמו שאיתא שם עין שם. ומי שזוכה להבינם - זוכה להשגות גדולות, שהם בחינת כתר ועטרה. וזהו וכבוד והדר תעטרהו - שזוכה להתעטר במחין חדשים שנמשכין על־ידי כבוד והדר, בחינת הוד והדר הנ"ל, שהם בחינת הרמזים הנ"ל, שזוכה לזה דיקא על־ידי רבוי הצמצומים, על־ידי בחינת ותחסרהו מעט מאלהים, וכנ"ל.

וזהו: תמשילהו במעשה ידיך וכו', 'תמשילהו' לשון משל ודמיון שהוא בחינת רמזים. וזהו תמשילהו במעשה ידיך - שבכל הדברים שבעולם שהם מעשה ידיו יתברך, אתה מרמז לו רמזים ומשלים שיבין מהם להתקרב אליך. כי הרמזים הם בחינת משלים, כמו המשל שהוא סבוב כדי להבין על ידו דבר גבוה, שאי אפשר להבינו כי אם על־ידי משל. כמו כן הם הרמזים הנ"ל, שהשם יתברך מתלבש את עצמו בכמה וכמה לבושים וצמצומים, כדי שיבין האדם מהם משלים ורמזים להתקרב אליו יתברך. וזהו בעצמו בחינת 'תמשילהו' על־פי פשוטו, שהוא לשון ממשלה, כי הכל אחד. כי זהו עקר הממשלה של האדם על כל מעשה בראשית שהם מעשה ידיו יתברך, כשזוכה להבין מכלם משלים ורמזים לעבודתו יתברך, שזהו בחינת מה שאמר בן עזאי 'וברוך שברא כל אלו לשמשני', כנ"ל (אות ז).

וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז.): 'חיב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם', הינו שהכל נברא בשבילי כדי שאבין מהם רמזים להתקרב אליו יתברך. וזהו בחינת מה שכתוב בשלמה (מלכים־א ה, יב־יג): "וידבר שלשת אלפים משל וכו', וידבר על העצים וכו', מן הארז אשר בלבנון" וכו' - שהיה מבין מכלם רמזים שזהו בחינת משלים, כנ"ל (אות ו').

וזהו כל שתה תחת רגליו - שהכל נכנע תחת בחינת הרגלין, שהם בחינת הרמזים הנ"ל, שנמשכין מבחינת 'והארץ הדם רגלי' הנ"ל, והכתוב קורא אותם רגלין, כי מי שזוכה להבין אלו הרמזים שהם בחינת רגלי הקדשה - אזי הוא נכלל בהשם יתברך, ואזי (הם נקראים) [הוא נקרא] בחינת רגליו.

וזהו שסים: ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו אשר תנה הודך על השמים - לא קאמר (שבת פט.), כי בודאי ראוי שנברא האדם, ולתן התורה, מאחר שיכול לזכות לכל זה, שדיקא על־ידי החסרון והמעוט יתגבר להבין ולהשיג השגות כאלה, עד שיוכל להכניס זכרון עולם הבא בלב כל ישראל, ולהגדיל ולהאדיר שמו בכל הארץ, בבחינת (משלי ל, ד): "מי הקים כל אפסי ארץ" הנאמר שם בסוף התורה הנ"ל. וזהו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ - שבכל הארץ בכל הגשמיות, מה אדיר שמך - שיכולין להבין הרמזים בכלם, על־ידי כח הצדיקים הגדולים, וכנ"ל: