# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/17/

נחזר לענין שבת נחמו שהוא אחר תשעה באב, שהוא נחמה על חרבן בית־המקדש. שעקר החרבן הוא בחינת השכחה שנמשכה בשבעה עשר בתמוז על־ידי שבירת הלוחות. ועל־כן אחר תשעה באב צריכין להתחיל לקום קדם אור הבקר - לסדר תקון חצות ולעסק בתורה, כדי לשמר הזכרון על־ידי־זה, כמבאר לעיל (אות ה). וכמו שהזהירו רבותינו ז"ל (תענית לא.): 'מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף' וכו'. וכמו שנתנו חכמינו ז"ל סימן (ב"ח ארח חיים, סימן רלח): 'מקומי עד שכבי קומי', דהינו מתשעה באב עד שבועות צריכין לקים "קומי רני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני ה'" וכו' (איכה ב, יט), הינו כנ"ל, כי עקר שמירת הזכרון לזכר בתכליתו הנצחי לעולם הבא הוא על־ידי־זה, כנ"ל.

וכל זה הוא הכנה לראש השנה, כי כל ימות השנה צריכין להכין את עצמו על ראש השנה שהוא יום הדין, כאשר נשמע מפיו הקדוש, שאמר, שהעקר הוא ראש השנה וכו', כמו שמובא בהשיחות עין שם (שיחות הר"ן רטו). כי כמו שהאדם צריך להכין את עצמו כל ימי חייו ליום הדין הגדול והנורא של לעתיד, כמו כן בפרטיות, צריך להכין את עצמו כל ימות השנה על ראש השנה שהוא יום הדין כי הוא נורא ואיום וכו'.

וביותר צריכין להתחיל להכין את עצמו כשרואין הימים ממשמשין ובאין שהם מחמשה־עשר באב ואילך, כי אז בחמשה־עשר באב הוא ההמתקה של ארבעים יום האמצעיים שהיו בכעס (סדר־עולם־רבה ו), שהתחילו תכף אחר שבעה עשר בתמוז שבו נשתברו הלוחות, ונתהוה השכחה שזה גרם החרבן והאבלות המר של בין־המצרים. ואחר תשעה־באב מתחיל ההמתקה, והעקר בחמשה־עשר באב, כמובן בדברי רבותינו ז"ל (תענית ל:) שאמרו, שבו כלו מתי מדבר בשנה האחרונה, שבדקו עצמן מתשעה באב עד חמשה־עשר באב ונמצאו כלם חיים וכו'.

כי גזרת המרגלים שהיתה בתשעה־באב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם כט.): 'אתם בכיתם בכיה של חנם', והצרה של שבירת הלוחות שהיתה בשבעה עשר בתמוז על־ידי חטא העגל הם בחינה אחת, ושיכים זה לזה, כמו שכתוב (שמות לב, לד): "וביום פקדי ופקדתי" וכו', כמו שפרש רש"י: שגזרת דור המדבר בשביל המרגלים התחיל מאז, מחטא העגל. ועל־כן עלתה גם שנה הראשונה במנין. ושני הצרות האלו הם בחינת פגם הזכרון, כי חטא העגל שגרם שבירת לוחות על־ידי־זה נתהוה שכחה, כנ"ל (אות ב).

כי עקר מעשה הרע הזאת של העגל היה על־ידי הערב רב, שהם בחינת רע עין. כי הם היו יונוס ויומברס בני בלעם הרשע, שהיה להם עין רע כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין אבות ה, יט), והם הם שעשו העגל, כמו שכתוב בזהר (כי תשא קצא.). כי מעולם היה להם עין רעה בגדלת משה וישראל, עד שהתגברו בעינם הרעה, והחטיאו את ישראל, וגרמו שבירת הלוחות - שעל־ידי־זה נתהוה שכחה מיתת הלב, שבא על־ידי הרע עין כנ"ל. וחטא המרגלים - זה בחינת פגם לשון הרע שגורם התגברות הרע שבמדמה, שמשם אהבות הנפולין שעל־ידי־זה גם כן נפגם הזכרון, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. ומביא שם (אות ו') הפסוק של המרגלים שנגזר עליהם (במדבר יד, לד): "יום לשנה יום לשנה" - על פסוק (בראשית מא, א): "שנתים ימים" וכו' עין שם. ועל־ידי כל זה נחרב הבית־המקדש משבעה־עשר בתמוז עד תשעה־באב.

ואחר־כך מתחיל ההמתקה, כי בתשעה באב בעת תקף מרירות החרבן מתחיל מיד לעת מנחה צמיחת קרן ישועה, כי אז נולד משיח, כמובא (פרי עץ חיים, שבועות, פרק א), שעקר הכנעת הרע עין הוא על ידו, כמו שכתוב שם. ועקר ההמתקה בחמשה עשר באב, שאז פסקו מתי מדבר, ואז מתחיל להתנוצץ הארת הרצון - שנתרצה השם יתברך לישראל בארבעים ימים האחרונים, שהם מראש־חדש אלול עד יום הכפורים שהיו ברצון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סדר־עולם־רבה ו). כי האמצעיים היו בכעס, אבל בסוף הארבעים של כעס נתרצה השם יתברך למשה על־ידי רבוי תפלותיו ואמר לו "פסל לך" (שמות לד, א), וזאת ההמתקה והרצון התחיל בחמשה עשר באב - שבו המתקת הכעס של ימים האמצעים, כאשר אנו רואין בעינינו שבו פסקו מתי מדבר כנ"ל.

ועל־כן השוו רבותינו ז"ל יום־טוב של חמשה עשר באב ליום הכפורים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במשנה (תענית ד, ח): 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים' וכו'. כי יום הכפורים גמר הרצון והמתקה של ארבעים ימים האחרונים שהיו של רצון. כי אז ביום הכפורים עקר גמר שלמות ההמתקה, כי אז נתרצה למשה בשמחה, ואמר לו 'סלחתי' וכו', כמו שפרש רש"י שם.

אבל ההתחלה שהתחיל השם יתברך להתרצות לתן לוחות האחרונות ביום הכפורים - זה התחיל בחמשה עשר באב, שאז התחיל להתנוצץ ההמתקה והרצון של ארבעים ימים האחרונים. ועל־כן בו פסקו מתי מדבר, שהיא בחינה אחת עם שבירת הלוחות כנ"ל. ועל־כן יש שיכות לחמשה עשר באב עם יום הכפורים. על־כן השוו אותם רבותינו ז"ל, כנ"ל: