# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/18/

ועל־כן תכף אחר תשעה־באב, בפרט בחמשה־עשר באב, צריכין להתחיל לתקן פגם הזכרון שנתהוה על־ידי שבירת הלוחות כנ"ל. כי עתה צריכין לחזר ולהמשיך על עצמו בחינת הארת קבלת הלוחות האחרונות - שנמשכין בארבעים ימים האחרונים עד יום־הכפורים, שעל־ידי־זה חוזרים ומתקנים הזכרון. ועל־כן צריכין אז להתחיל לקום בחצות, שהוא בחינת תקון הזכרון, כנ"ל.

וזה בחינת אלול, שאז כל ישראל מתעוררין וזוכרין בהשם יתברך ובעלמא דאתי. ועל־כן תוקעין אז בשופר, כי שופר בחינת זכרון, כמו שכתוב (במדבר י, י): "והיה לכם לזכרון". וכמו שכתוב (עמוס ג, ו): "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". כי על־ידי שופר מזכירין עצמן אימת יום הדין של לעתיד, שאז יתקע בשופר גדול, כמו שכתוב (ישעיה כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וכו'. ועקר תקון הזכרון נמשך בראש השנה, שאז עקר מצות שופר שהוא יום הזכרון. כי הוא יום הראשון לעשרת ימי תשובה, וצריכין להמשיך על עצמו הזכרון הנ"ל, שעל־ידי־זה עקר התשובה.

ובשביל זה צריכין לבא אז לצדיקים אמתיים, כי עקר מה שנוסעים לצדיקים, הוא בשביל זכרון עולם הבא, כדי שיזכירו אותו תכליתו הנצחי לעולם הבא, וילמדו אותו עצות ודרכים ישרים לזכות לזה. על־כן ביותר צריכין לזהר לבא על ראש השנה, כי אז הוא יום הזכרון, ואז עוסקים הצדיקים אמתיים ביותר להמשיך הזכרון כנ"ל.

כי 'בראש השנה נברא אדם הראשון' (זהר אמור ק:), ועקר בריאתו היתה כדי שיתדבק בעץ החיים ויחיה מיד חיים נצחיים של עולם הבא. אבל הסמ"ך־מ"ם והנחש היו עיניהם רעה בגדלתו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט:) שהיו המלאכים צולין לו בשר ומצננין לו יין וכו'. ועל־ידי־זה נתקנאו בו עד שהתגרו בו והחטיאו אותו. ועל־כן עקר הפגם הגיע בעינים כמו שכתוב (בראשית ג, ו): "ותרא האשה" וכו', 'ותרא' דיקא, וכתיב (שם ז): "ותפקחנה עיני שניהם וידעו" וכו', ואמרו רבותינו ז"ל (רש"י שם) לענין החכמה נאמר. אבל בזאת החכמה נאחז הרע עין, שהוא חכמות של עץ הדעת טוב ורע, שעל־ידי־זה ידעו "כי ערמים" וצריכים לבושים לכסות ולהסתיר ולהעלים עצמן, שכל זה נמשך מחמת שהמשיכו אחיזת הרע עין בעולם, שעל־כן צריכים לבושים דיקא - להתכסות ולהסתר מעיניהם הרע, כי מקדם שהיתה אחיזת העין רעה - לא היו צריכים לבושים להסתיר עצמן כלל. ובראש השנה עוסקים לתקן חטא אדם הראשון שחטא אז, על־כן הוא יום הדין הגדול. על־כן אז עקר העבודה של הצדיקים להכניע הרע עין, שהוא בחינת (מגיד מישרים וישלח) עשו וארבע מאות איש (בראשית לב, ז) - שרוצה להתעורר אז, כמובא (זהר אמור ק:; פרי־עץ־חיים שופר), להכניע אותו על־ידי השופר שהוא בחינת זכרון. כי זכרון הפך רע עין שהוא בחינת שכחה כנ"ל. וזה בחינת שנה והתעוררות השנה של ראש השנה, כי שניהם צריכין לזכרון - בכלליות ובפרטיות, כמובן בהתורה הנ"ל, עין שם.

וביום הכפורים - אז גמר התקון של הזכרון, ועל־כן אז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים למקום הלוחות, שזהו עקר בחינת הזכרון בשלמות, באדם ובמקום ובזמן בתכלית השלמות, כנ"ל (אות א). ועל־כן אז נתנו לוחות האחרונות, שהם תקון שבירת הלוחות שעל ידם נתהוה השכחה. כי עכשו נתתקן הדבר ונתנו לוחות שניות. ועל־כן אז נמשך שלמות הזכרון לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, על־ידי עצם הקדשה של האדם והמקום והזמן שהוא הכהן הגדול שנכנס אז ביום קדוש כזה לקדשי קדשים וכו', כמובא לעיל [רק שעכשו אי אפשר לתקן בשנה אחת, כי כל הדורות צריכין לעסק בתקון חטא אדם הראשון ושבירת הלוחות עד ביאת המשיח, כידוע (עין תקוני זהר מ, פ.)]: