# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim2/2300/65/19/

ועל־כן אחר יום הכפורים, זכנו השם יתברך לעשות סכות - שהם ענני כבוד, שהיו בזכות אהרן הכהן - שהיו מכסין עלינו מן הרע עין שלא ישלט עלינו מעתה. כי הענני כבוד היו בזכות אהרן, והם היו מגנים על ישראל ומכסים אותם מן הרע עין. ועל־כן כשנסתלק אהרן באחד באב, כתיב (במדבר כ, כט): "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" ודרשו רבותינו ז"ל (תענית ט.): 'אל תקרי ויראו אלא וייראו' וכו'. הינו כי אחר שנסתלקו הענני כבוד אז נראו לעין העמים, ואז התגרה בהם הרע עין שהוא עמלק, שהוא עקר הרע עין שמתקנא תמיד בגדלת ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה כז, ו), כמו שכתוב שם (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני" וכו' - שהוא עמלק, כמו שפרש רש"י שם.

וכל זה היה באחד באב, שאז מתחילין ימים המרים של חרבן בית־המקדש שהיה באלו הימים. ובסכות שהוא אחר יום כפור, שאז זכינו לתקן זאת כנ"ל, על־כן זכנו השם יתברך להמשיך בחינת הענני כבוד על־ידי מצות סכה הקדושה, שהיא בחינת ענני כבוד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה יא:) - כדי לכסות ולהגן עלינו מן הרע עין, שלא נפגם, חס ושלום, הזכרון הקדוש שהמשכנו עלינו בראש השנה ויום הכפורים כנ"ל. וזה שמובא בזהר (ח"א קעב.), לענין עשו וארבע מאות איש וכו', שישראל עוסקין בראש השנה בכמה תחבולות להכניעו ולהרחיקו וכו'. ומובא שם לענין מצות סכה - כדין (בראשית לג, יז): "ויעקב נסע סכתה" וכו', הינו כנ"ל, כי עשו וארבע מאות איש - זה בחינת 'הרע עין' שהוא בגימטריא ארבע מאות, כנ"ל (אות ד), שהתקון של זה הוא סכות, בחינת ענני כבוד, שהם מגנים על ישראל ומסוככים עליהם, שלא ישלט בהם אחיזת הרע עין, כנ"ל.

ועל־כן מרבין בסכות בקרבנות (סכה נה:), זה בחינת יד, בחינת (דברים יב, ז) "ושמחתם בכל משלח ידכם", שנאמר בהתורה הנ"ל. שעל־ידי־זה מכניעין הכח המדמה, עין שם, כי מחמת שבראש השנה ויום הכפורים המשכנו תקון הזכרון, על־כן משתדלין עתה להכניע הרע עין על־ידי מצות סכה, ולהכניע המדמה על־ידי השמחה של רבוי הקרבנות, בחינת 'ושמחתם' וכו', כי אז הוא זמן שמחתנו, כדי שלא יקלקלו הזכרון, חס ושלום, וכנ"ל.

וזה בחינת ארבעה מינים שלוקחין בסכות, על־ידי־זה ממשיכין על עצמנו בחינת הרמזים הנ"ל, כי מנענעין עמם לכל צד - זה בחינת הרמזים הנ"ל, שנוכל להכיר אותו יתברך בכל מקום ובכל זמן על־ידי המחשבה דבור ומעשה שבכל יום, שהם בחינת 'אדם', שמתקנים על־ידי ההקפות עם הארבעה מינים, שהוא ראשי תבות א' דם ד' בור מ' עשה, כמו שאיתא בכונות (פרי־עץ־חיים שער הלולב, פרק ז'). הינו בחינת מחשבה דבור מעשה, כי עקר האדם הוא המחשבה שבמח שהיא הנשמה. כי מבאר בזהר הקדוש (ויחי רכא.), שעל־ידי לקיחת הארבעה מינים בידינו אנו לוקחין בידינו אותו יתברך, הינו שממשיכין הרמזים הנ"ל שהם בחינת הזכרון הנ"ל, דהינו מה שהשם יתברך מצמצם עצמו מאין סוף עד אין תכלית, מהמחשבה דבור ומעשה שבכל יום ומרמז לכל אדם בכל מקום ובכל יום שיתקרב וישוב אליו, כנ"ל.

וזה בחינת מה שאיתא בזהר (ויחי רכא.): 'מאן נצח? מאן דאחיד מאנא קרבא בידוהי' (מי מנצח? מי שאוחז את כלי הקרב בידיו). והדבר תמוה בעיני, מה זה סימן על נצחון מחמת שאוחז הכלי זין בידו, הלא גם החולק והלוחם נגדו אוחז גם כן כלי זין, וכי אחיזת כלי זין הוא הנצחון? הלא מקרא מלא דבר הכתוב (מלכים־א כ, יא): "אל יתהלל חוגר כמפתח"! אך על־פי דברינו המבארים למעלה מבאר הענין היטב. כי כבר מבאר, שמי שכונתו אל האמת וחוגר עצמו למלחמה בשביל האמת - הוא מנצח תמיד. כי כל מה שעושה איזה עבדא לצרך מלחמת מצוה הזאת - הוא מנצח בזה מיד, מאחר שכונתו לשמים באמת כנ"ל. וזהו בחינת 'מאן נצח? מאן דאחיד מאני קרבא בידוהי', כי אלו הכלי זין הקדושים שהם האתרוג ולולב וכו', שהם מצוות הבורא יתברך, אלו הכלי זין מיד שאוחזים אותם בידינו - אנו מנצחים מיד, מאחר שכונתנו לקים מצות בוראנו יתברך שמו, ואנו רוצים להמשיך הזכרון עלינו על־ידי־זה, ולהכניע הרע עין על־ידי־זה, שלא יפיל שכחה, חס ושלום. על־כן בודאי דידן נצח תמיד, כי רק נצחון נצחי הוא נצחון אמתי, כנ"ל: